הפסוק משמש כאזעקה דחופה לעם, הקוראת להם לנוס ולמצוא מחסה מיידי מפני סכנה מתקרבת שאינה ניתנת לעצירה.
הקריאה שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה משמעה להרים דגל, כלומר כלונס ארוך שבראשו וילון, המשמש כאות אזהרה הנראה למרחוק [מצודת ציון]. אות זה נועד לרמז לעם לנוס ולהתקבץ אל ירושלים [רש"י, שטיינזלץ]. את הנס יש להרים דווקא במגדל ציון, מקום גבוה שניתן לראותו ממרחקים [רד"ק]. הבחירה בציון אינה מקרית; ההוראה היא שלא לסמוך על ערי מבצר רגילות וקטנות, שכן הן חלשות ולא יעמדו בפני האויב, אלא לברוח אך ורק לציון שהיא מבצר נשגב וחזק [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק מופיעה הפקודה הָעִיזוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה הָעִיזוּ מבטאת פעולה של מנוסה ואסיפה פנימה אל תוך העיר, בדומה לאזהרה שניתנה לפני מכת ברד במצרים "שלח העז את מקנך" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. עם זאת, מילה זו אינה מתארת אסיפה רגילה, אלא התקבצות ספציפית אל מקום של כוח, עוז ומחסה [מלבי"ם]. הציווי אַל־תַּעֲמֹדוּ מזהיר את הבורחים שלא להתעכב [שטיינזלץ], ולא לעצור בדרך כדי לחפש מקלט בערי המבצר הקטנות, אלא למהר ישירות לציון [מלבי"ם].
הסיבה לדחיפות הבהולה מוסברת בסוף הפסוק: כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. הפרשנים מסכימים כי הרעה המגיעה מִצָּפוֹן מכוונת לאימפריית בבל, שעתידה לתקוף את ארץ ישראל מכיוון זה. רעה זו תביא עמה שֶׁבֶר גָּדוֹל וחורבן עצום על הארץ [מצודת דוד]. מדובר בכוח צבאי אדיר שלא ניתן להילחם נגדו כלל, ולכן הדרך היחידה להינצל היא באמצעות מנוסה מהירה למקום המבצר החזק ביותר [מלבי"ם].