קריאתו של ה׳ לעם ישראל מציגה מסלול ברור של תיקון, שבו התשובה אינה רק חרטה על העבר אלא שיבה מהותית למערכת יחסים ישירה ויציבה עם הבורא. הכתוב משרטט את התנאים לתיקון זה ואת ההבטחות הנגזרות ממנו, תוך התייחסות למצבם הפיזי והרוחני של העם.
הפרשנים מסבירים כי המילה שִׁקּוּצֶיךָ מתייחסת לעבודה זרה ולתועבות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האות וי"ו במילה וְלֹא משמשת כאן במשמעות של המילה "אז", כלומר כתוצאה של התנאי הקודם, והמילה תָנוּד נגזרת מלשון נדודים, הנעה וטלטלה [מצודת ציון].
החלק הראשון של הפסוק, אִם־תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ה׳ אֵלַי תָּשׁוּב, מתפרש במספר רבדים. הגישה המרכזית היא שזוהי הבטחה: אם העם יחזור בתשובה ויתוודה על חטאיו, ה׳ ישיב אותו לכבודו, לגדולתו הראשונה ולמעמדו כעם סגולה [רש"י, מצודת דוד]. יש המפרשים את המילה תָּשׁוּב השנייה מלשון מנוחה, כלומר אם תחזרו בתשובה, ה׳ יקבל אתכם ותזכו לשלווה ונחת [רד"ק]. רובד נוסף מצביע על סיוע אלוהי בתהליך: גם אם העם מבולבל ואינו יודע כיצד או לאן לשוב, אם רק יתחיל את התהליך ויעזוב את דרכיו הרעות, ה׳ יישר את דרכו כך שיגיע ישירות אליו [מלבי"ם]. הדגש במילים אֵלַי תָּשׁוּב הוא גם על קשר ישיר ללא מתווכים, כאזהרה להתרחק מדרכי העבודה הזרה [אברבנאל].
החלק השני של הפסוק, וְאִם־תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנֽוּד, דורש את סילוק האלילים כהשלמה לתהליך התשובה. המילה מִפָּנַי מדגישה כי כל מקום בארץ ישראל, ובמיוחד בית המקדש, נחשב כמקום נוכחותו של ה׳, ולכן הימצאות אלילים שם היא פגיעה ישירה בו [רד"ק].
באשר להבטחה וְלֹא תָנֽוּד, קיימת מחלוקת מעניינת לגבי התקופה שעליה מדבר הכתוב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים נאמרו לפני החורבן, וההבטחה היא שאם העם יסיר את האלילים, הוא יינצל מהגלות ולא ייאלץ לנדוד מארצו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הטוענים כי הנבואה פונה לעם שכבר נמצא בגלות, ולכן המשמעות היא שאם יחזרו בתשובה, הם ישובו לארצם ולשלטונם. לפי גישה זו, ההבטחה וְלֹא תָנֽוּד אינה עוסקת במניעת הגלות, אלא ביציבות רוחנית – הבטחה שהעם לא יסטה ולא ייפרד שוב מדרך התשובה. לחלופין, זוהי קביעה רטורית המבטיחה שהם בוודאות ייצאו מהגלות ולא ימשיכו לנדוד בה [אברבנאל]. גישה נוספת המחזקת את רעיון היציבות הרוחנית מסבירה כי ההבטחה היא שהעם לא ינוע אנה ואנה בחיפושים ובתהיות, אלא יישאר יציב בדרכו הטובה מבלי לחזור להרגליו הרעים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].