הפסוק קורא לעם ישראל לאבלות כבדה נוכח הזעם האלוהי שטרם חלף. הנביא מצווה על העם ללבוש שק ולבטא את צערם. המילים חגרו, ספדו והילילו מתארות פעולות מובהקות של אבלות: חגירת אזור של שק, נשיאת דברי הספד, והשמעת קולות יללה ובכי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה ממנו בסוף הפסוק מתייחסת לעם ישראל [מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו בשאלה למה בדיוק מתייחסות המילים עַל זֹאת. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לשמועות הרעות על החורבן הקרב [מצודת דוד], או לצרות והמכות שכבר פקדו את העם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קושרים את המילים להמשכו של הפסוק: סיבת האבל אינה רק המאורעות עצמם, אלא עצם העובדה שלֹא שָׁב חֲרוֹן אַף ה' [רש"י, רד"ק].
מדוע חרון האף טרם שקע? כאן מתפצלים ההסברים. יש הסבורים כי הסיבה לכך היא שהעם עצמו סירב לשוב בתשובה אל ה', ולכן הכעס האלוהי נותר בעינו ועתיד להביא עליהם פורענות [רד"ק]. מנגד, מוצג פירוש היסטורי הקובע כי פסוק זה קוטע את רצף הנבואות על נבוכדנצר מלך בבל, וחוזר לדבר על מותו הטראגי של המלך יאשיהו. לפי קו מחשבה זה, למרות שיאשיהו חזר בתשובה שלמה בכל לבו, חרון אפו של ה' לא סר בשל הכעס העצום על חטאיו החמורים של מנשה המלך שקדם לו [רש"י].
רובד עמוק נוסף של מהות האבל נחשף מתוך ההבנה שהצער הגדול ביותר של העם אינו צריך להיות על הכאב הפיזי והצרות שבאו עליהם. היגון העמוק נובע מההכרה הפנימית שהם עצמם הגורם לחרון אפו של ה'. התובנה שהם הסיבה לכעס האלוהי קשה וכואבת יותר מכל סבל גופני או צער אישי, ועל הפגם הרוחני הזה בעיקר ראוי לחגור שקים ולספוד [חומת אנך].