נוכח השמועות הרעות על החורבן הקרב והצרות שפקדו את העם, הנביא קורא לאבלות ולפעולות צער מובהקות: חִגְרוּ שַׂקִּים סביב מותניכם, סִפְדוּ ושאו קינות, וְהֵילִילוּ בקולות בכי. סיבת האבל, שעליה נאמר עַל זֹאת, אינה רק המאורעות הקשים עצמם, אלא ההבנה שעדיין לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף ה' מִמֶּנּוּ, כלומר מעם ישראל. הכעס האלוהי נותר בעינו משום שהעם סירב לחזור בתשובה, ויש המבארים כי הוא ממשיך לבעור בשל חטאיו החמורים של מנשה המלך בעבר, למרות תשובתו של המלך יאשיהו. עיקר היגון אינו נובע מהסבל הפיזי, אלא מההכרה של העם בכך שהם עצמם הגורם לכעסו של ה', ועל פגם רוחני זה ראוי להתאבל.
ירמיהו, פרק ד׳, פסוק ח׳
עַל־זֹ֛את חִגְר֥וּ שַׂקִּ֖ים סִפְד֣וּ וְהֵילִ֑ילוּ כִּ֥י לֹֽא־שָׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה מִמֶּֽנּוּ׃ {פ}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.