חזון החורבן הנגלה לנביא אינו מתאר רק אסון מקומי, אלא הצטיירות של קריסת המציאות כולה. העולם כאילו מתכונן לחורבן מוחלט, שבו מעשה בראשית וששת ימי היצירה נסוגים לאחור ושבים אל נקודת ההתחלה.
המילה רָאִיתִי מדגישה כי מדובר במראה נבואה שבו צופה הנביא [מצודת דוד, רד"ק]. כאשר הוא מתבונן על אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ, הוא רואה מצב של שממה, ריקות וחוסר צורה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. מבחינה מעשית, זהו תיאור של ארץ שחרבה ושאנשיה גלו ממנה [מצודת דוד, רד"ק], אך במישור העמוק יותר, זהו דימוי ברור לתחילת בריאת העולם המופיע בספר בראשית; הארץ חוזרת למצבה הקדום, השומם והריק [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון].
בהמשך החזון פונה הנביא וְאֶל־הַשָּׁמַיִם. רוב הפרשנים מסבירים כי מילת היחס משמשת כאן במקום המילה "את", כלומר הנביא ראה את השמים או הביט לעברם [מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המדייקים מתוך השימוש החריג במילה "אל" במקום "את" (שבדרך כלל צמודה לפועל הראייה), כי מרוב חושך הנביא כלל לא יכול היה לראות את השמים עצמם, אלא רק להביט אל עבר הרום והמקום שבו הם אמורים להיות [מלבי"ם].
כאשר הוא מביט לשמים הוא מגלה כי וְאֵין אוֹרָם. גם כאן ניכרת החזרה לאחור של מעשה בראשית: בעוד שביום הראשון נברא האור, בעת החורבן האור נעלם [מלבי"ם]. היעדר האור משמש גם כמשל עז לעוצמת הצרה והמצוקה של העם, שכן אדם השרוי בצרה כבדה חש כי העולם כולו חשוך וקודר בעדו [מצודת דוד, רד"ק].