ביום של משבר ושבר גדול, שדרת ההנהגה של העם קורסת כולה, וכל משענות הביטחון המדיניות, הדתיות והרוחניות מאכזבות יחד.
בעת מלחמה, התפקיד הטבעי של ההנהגה מתחלק: המלך והשרים אמונים על הכנת אסטרטגיה וחיזוק רוח העם, הכהנים עומדים במקדש ומתפללים, ואל הנביאים פונים כדי לקבל את דבר ה' [מלבי"ם, רד"ק]. אולם ביום ההוא, המערכת כולה תשתתק.
ביחס להנהגה המדינית, הפסוק קובע כי יֹאבַד לֵב־הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים. במקום לנסוך ביטחון, הם יוכו במורך לב, בבהלה ובבלבול, ולא ימצאו עצה וגבורה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר לזהות המלך, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. יש המפרשים כי מדובר בצדקיהו מלך יהודה, שייבהל מפני האויב [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מזהה את התקופה עם ימיו של המלך יאשיהו. לפי פירוש זה, אובדן הלב והתדהמה מתייחסים לפליאת העם על מותו הטראגי של יאשיהו הצדיק; העם לא הבין מדוע נענש המלך, משום שלא ידעו שבאותו דור המשיכו לחטוא בסתר, והיו מחביאים צלמי עבודה זרה על חיבורי דלתותיהם כדי להסתירם מעיני המלך שביקש לטהר את הארץ [רש"י].
ביחס להנהגה הדתית והרוחנית, נאמר כי וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים יִתְמָהוּ. המשמעות של וְנָשַׁמּוּ היא תדהמה, שיממון וחוסר אונים, מצב בו לא ידעו כיצד לפעול [מצודת דוד, מצודת ציון]. הכהנים והנביאים יוותרו ללא פתרונות ותשובות לשאלות העם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. יש מי שמדגיש כי לא מדובר בהנהגה נאמנה, אלא בכהני במות שעבודתם בטלה, ובנביאי שקר שיישארו חסרי מילים ומבולבלים לאחר שהבטחותיהם לשלום יתבדו לחלוטין מול המציאות הקשה [רד"ק, מלבי"ם].
מעניין לשים לב להבדלים בתיאור הפגיעה בכל קבוצה, המשקפים את מדרגתם הרוחנית. המלך והשרים, השקועים בענייני החומר, יסבלו מקריסה מוחלטת ולבם יֹאבַד. הכהנים, שרמתם הרוחנית גבוהה יותר, ייפגעו פחות ולכן רק וְנָשַׁמּוּ. ואילו הנביאים, המרוחקים ביותר מן החומר, יחוו את הפגיעה הקלה ביותר, ורק יִתְמָהוּ [חומת אנך].