נבואת חורבן זו מאת ה' ממחישה את פלישת האויב לארץ ישראל באמצעות דימוי עז של סופת מדבר הרסנית. בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם־הַזֶּה, כלומר בעת שתבוא הפורענות והאויב יתקוף [רד"ק, מצודת דוד], ולדעת רש"י הכוונה היא שהדברים ייאמרו על העם בשעה שיגלו כולם.
האויב נמשל לרוּחַ צַח, מושג שזכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת יובש וצמאון, כלומר רוח מדברית לוהטת וצחיחה שאינה נושאת עמה גשם אלא מייבשת ומחריבה את הארץ. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון זַכּוּת ובהירות, כדימוי לאויב המגיע מצויד היטב ועושה ככל העולה על רוחו ללא הפרעה [רד"ק, מלבי"ם].
רוח זו נושבת על שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר, דהיינו על הרים ומקומות גבוהים [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. מטרת הדימוי היא להדגיש כי בניגוד לאזור מיושב שבו בתים וגדרות בולמים את הרוח, במדבר ובהרים אין כל מחסום שיעכב אותה. כך גם האויב עתיד לפלוש בעוצמה מבלי שאיש יוכל לעצור בעדו [רד"ק, מצודת דוד]. רש"י מציע זווית נוספת, ולפיה הרוח מטאטאת ומייבשת אפילו את מקורות המים כדי להפוך את האזור כולו למדבר שממה.
רוח זו עושה את דרכה דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי, כלומר היא מכוונת ישירות אל עבר עדת ישראל במטרה לסחוף ולהגלות אותם [מצודת דוד, מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי סיומת הפסוק מדגישה את אופייה ההרסני של הרוח. בדרך כלל, רוח מתונה מביאה תועלת לחקלאים: היא משמשת לִזְרוֹת, כלומר לפזר באוויר ולהפריד את המוץ מן הגורן, וכן לְהָבַר, לברור ולנקות את התבואה. אולם, הסערה המתוארת כאן חזקה וקשה מדי. היא לוֹא נושבת למטרה חיובית או מועילה, אלא מגיעה אך ורק כדי להרע ולהגלות את העם על טפו ובהמתו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].