האסונות הכבדים הפוקדים את העם אינם שרירותיים, אלא הם הפרי המר והתוצאה הישירה של בחירותיהם ומעשיהם.
הפרשנים מסבירים כי דַּרְכֵּךְ מציין את המנהגים וההתנהגויות הכלליות, בעוד וּמַעֲלָלַיִךְ הם המעשים הספציפיים הנובעים מתוך מידותיו ותכונותיו המוסריות של האדם [מלבי"ם, מצודת ציון]. דרך חיים זו והמעשים הרעים הם שגרמו להבאת האויב להחריב את הארץ [רד"ק], והם שהולידו את מרבית הצרות, גם אם העם לא צפה זאת מראש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה עָשׂוֹ מנוקדת בחולם והיא משמשת כאן כשם פועל (מקור) המחליף פועל בזמן עבר, כלומר: הדרכים והמעשים הם ש"עשו" וגרמו לכל הרע הזה לבוא [רש"י, רד"ק, מנחת שי].
חלקו השני של הפסוק, זֹאת רָעָתֵךְ, מדגיש כי הפורענות באה בעטיה של הרשעות והמרדנות [רד"ק, מצודת דוד]. עקב כך המצב כִּי מָר – קשה, רווי מרירות, ובלתי ניתן לתיקון [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה אינה רחוקה או שטחית, אלא הפורענות התקרבה מאוד עד שנָגַע עַד־לִבֵּךְ – היא הכתה בנקודה הפנימית והרגישה ביותר [מצודת דוד].