קריאת הנביא לירושלים מציבה תנאי ברור לישועה מן האויב המתקרב והאיום ההולך וגדל, והוא דרישה לתיקון פנימי עמוק ולא רק לשינוי חיצוני.
הדרישה כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ מבטאת את מהות התשובה האמיתית. הפרשנים מסכימים כי לא די בכך שהאדם ינקה את גופו ובגדיו החיצוניים כדי להיראות צדיק בעיני הבריות, אלא עליו לנקות את הנסתר והפנימי [רד"ק, מלבי"ם]. מחשבות האדם שוכנות בתוך לבו, ושם טמון הצורך בניקוי ובעקירת הרע למען תבוא הישועה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מוכיח את העם ושואל עַד־מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ. המילה תָּלִין אינה מכוונת ללינת לילה רגילה, אלא מבטאת שקידה, התמדה והישארות קבועה של הדבר [רד"ק, מצודת ציון]. כלומר, גם כאשר ישנו ניסיון להיטהר כלפי חוץ, בתוך הלב פנימה עדיין ממשיכות לשכון בקביעות ובהסתר אותן מחשבות רעות שהעם כבר התרגל אליהן [מצודת דוד, מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, הפועל תָּלִין מופיע בלשון זכר אף שהוא מופנה לירושלים שהיא נקבה. הסיבה לכך היא שכאשר הנביא פונה לכנסת ישראל הוא משתמש לעיתים בלשון נקבה כנגד ה"כנסת", ולעיתים בלשון זכר כנגד ה"עם" [רד"ק].
המחשבות השליליות הללו מוגדרות כמַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ. המילה אוֹנֵךְ מתפרשת כחמס וגזל [רש"י], או כרשע, עמל ואוון [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה נגזרת מהשורש אָוֶן המבטא כוח המופעל שלא במשפט, והיא נכתבת כאן באות וי"ו נחה [מצודת ציון, מלבי"ם].