זעקה נבואית עמוקה של כאב פיזי ונפשי פורצת מתוך ציפייה לאסון מתקרב, שאותו חווה הנביא עוד בטרם התרחש במציאות. הכפלת המילים מֵעַי מֵעַי מבטאת זעקה ממושכת ונהייה מתוך כאב עצום, בדומה לאדם הנאנק מייסורים. המעיים מסמלים את התגובה הגופנית הטבעית והבלתי־נשלטת של פחד ויגון מול הפורענות העתידה לבוא [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
את המילה אוֹחִילָה מסבירה הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים כלשון של חרדה, רטט וחלחלה, בדומה לכאבי אישה היולדת. עם זאת, יש המזהים במילה גם שורש של תקווה (תוחלת), המלמד כי הנביא מנסה תחילה להרגיע את מעיו ולקוות לטוב, אך המציאות המרה טופחת על פניו [מלבי"ם]. על אף שהמילה נכתבת במסורת כ"אחולה", היא נקראת אוֹחִילָה [מנחת שי].
מעוצמת הצער והתוגה, הנביא מתאר כי קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִִּי. זהו ציור לשוני הממחיש כיצד הלב הפועם בחוזקה מרעיש ומקשקש בתוך הדפנות והחללים של החזה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. בשל כך, לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ – הנביא אינו מסוגל להשקיט את לבו ולהחריש את זעקתו [מצודת דוד, רד"ק]. בניגוד למעיים המגיבים באופן אינסטינקטיבי, סערת הלב נובעת מתסכול על כך שמדובר באסון שבני האדם היו יכולים למנוע [מלבי"ם].
הסיבה לחרדה העמוקה מוסברת בסוף הפסוק: כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה. הנביא פונה אל נפשו ומסביר לה מדוע אינו יכול לשתוק. אוזניו הפיזיות טרם שמעו דבר והאויב עדיין לא הגיע, אך נפשו כבר שמעה בנבואה, מאחורי המסך השמימי, את בשורת המלחמה [רש"י, רד"ק]. משום כך המילה נכתבת "שמעתי" (בגוף ראשון) אך נקראת שָׁמַעַתְּ (בפנייה לנפש), שכן השמיעה של הנביא והשמיעה של נפשו חד הן [רד"ק].
באשר לזהות התוקע בשופר, רוב הפרשנים מסבירים כי זהו קולו של האויב המתקרב ומריע לקראת קרב [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי זהו קול השופר של מלך יהודה, המכריז על מרד חסר סיכוי בבבל, מה שמעצים את כאבו של הנביא הרואה את עמו מביא על עצמו את החורבן [מלבי"ם].