ירמיהו, פרק ד׳, פסוק י״ט

יצא לכם פעם לדאוג כל כך ממשהו שעומד לקרות, עד שהבטן שלכם ממש התחילה לכאוב? זה בדיוק מה שקורה לנביא. הוא רואה בנבואה שעומדת לפרוץ מלחמה קשה, ואף על פי שהיא עדיין לא התחילה, הוא כבר חווה את הכאב בגוף שלו. מתוך פחד וצער עמוק הוא צועק מֵעַי מֵעַי. כשהוא אומר את המילה פעמיים, זה נשמע כמו זעקה ארוכה של אדם שכואב לו מאוד בבטן. הוא מוסיף ואומר אוֹחִילָה, כלומר, הוא מרגיש רעד וחרדה גדולה. מרוב עצב, הנביא מרגיש שקִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִִּי. תדמיינו את הלב שלו פועם כל כך חזק מרוב לחץ, עד שזה מרגיש כאילו הוא ממש מרעיש ודופק בתוך החזה. בגלל הסערה הזו הוא אומר לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ, הוא פשוט לא מצליח להשקיט את הלב שלו ולהפסיק לזעוק. בסוף הוא פונה אל הנפש שלו ומסביר לה למה הוא כל כך נסער: כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה. האוזניים הרגילות שלו עדיין לא שמעו שום קול והאויב עוד לא הגיע, אבל הנפש שלו כבר שמעה דרך הנבואה את קול השופר של האויב שמתקרב, ולכן הוא לא מסוגל לשתוק.