זעקה מצמררת של כאב וייאוש עולה מתוך חורבנה של ירושלים, המדומה לאישה המתייסרת בחבלי לידה קשים. תושבי העיר, שנותרו בה מתוך תקווה שיופייה והדרה יגנו עליה מפני האויב, חווים שבר פתאומי ואכזרי כאשר חומותיה נבקעות לבסוף [מלבי"ם].
הקול הנשמע הוא כְּחוֹלָה, מילה שחלק מן המפרשים מבינים כקולו של אדם חולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אך אחרים מסבירים שהיא נגזרת מן השורש המבטא כאב של יולדת היושבת על המשבר [רד"ק]. זעקת הצָרָה והסבל מושווית לייסוריה של מַבְכִּירָה. רוב המפרשים מסכימים כי הכוונה היא לאישה היולדת את בנה הבכור, שכן כאבה וחבליה קשים וחזקים יותר משל כל יולדת אחרת. מעבר למשמעות הפיזית, יש בכך הקבלה היסטורית: כשם שלידה ראשונה היא חוויה חסרת תקדים המלווה בשפיכות דמים, כך גם ציון, שלא נכבשה מעולם עד לאותו רגע, חווה את טראומת החורבן בפעם הראשונה [מלבי"ם].
זהו ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן, עדת ישראל המקוננת על מתיה, אשר תִּתְיַפֵּ֖חַ – מילה המבטאת דיבור של יללה, גניחה והמיה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. מתוך צערה היא תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ. ביחס לפעולה זו קיימות שתי גישות פרשניות: הגישה הבולטת רואה בכך ביטוי פיזי של צער עמוק, שבו האבל שובר ומועך את כפות ידיו זו בזו [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים פעולה זו כפריסת כפיים כלפי מעלה בתפילה ובתחנונים [ביאור שטיינזלץ].
מתוך הייאוש עולה קריאתה המרה: אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י, כלומר "אוי לי עתה" [מצודת ציון], כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים. האות למ"ד במילה לְהֹרְגִֽים משמעותה "בעבור" או "בגלל" [מצודת ציון]. נפשה של העיר יגעה, מותשת ואינה מסוגלת לשאת עוד את הצער הגדול נוכח שפיכות הדמים וריבוי ההורגים שסביבה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], תיאור המכוון לטבח הנורא שביצע נבוזראדן רב הטבחים בעת כיבוש העיר [מלבי"ם].