ירמיהו, פרק ד׳, פסוק ל״א

קרה לכם פעם שהרגשתם כאב כל כך גדול, עד שפשוט לא יכולתם לעצור את הדמעות והייתם חייבים לצעוק? תארו לעצמכם את ירושלים היפה. התושבים שלה היו בטוחים שהחומות החזקות והיופי של העיר ישמרו עליהם מפני האויבים. אבל פתאום, החומות נשברות, ומתוך העיר עולה צעקה גדולה של שבר וייאוש. הצעקה נשמעת כְּחוֹלָה, שזהו קול של אישה שכואב לה מאוד. הנביא משווה אותה למַבְכִּירָה, כלומר אישה שיולדת את התינוק הראשון שלה. למה דווקא תינוק ראשון? כי בלידה ראשונה הכאב חזק במיוחד. כך גם ירושלים, שמעולם לא נכבשה לפני כן, חווה את הצער של החורבן בפעם הראשונה. הקול שנשמע הוא קוֹל בַּת־צִיּוֹן, הקול של עם ישראל שבוכה על מה שקרה. העם תִּתְיַפֵּחַ, שזה אומר שהם בוכים ביללה ובאנחה מתוך צער עמוק. מרוב עצב, העיר תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ, כלומר מועכת את כפות הידיים שלה זו בזו מרוב כאב ואבל. היא צועקת אוֹי־נָא לִי, שפירושו אוי לי עכשיו, ומוסיפה כִּי־עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים. הנפש של העיר עייפה, מותשת ופשוט לא יכולה לשאת יותר את העצב הגדול בגלל האויבים הרבים שפוגעים בה.