זמן האזהרות מסתיים, וכעת מגיעה שעת הפורענות והתוכחה המעשית. תיאור זה ממחיש את המעבר מדיבורים למעשים, כאשר כוח הרסני ובלתי נמנע עומד לשטוף את הארץ ולהעמיד את העם על טעותו.
הביטוי רוּחַ מָלֵא מתפרש בקרב הפרשנים כרוח חזקה, שלמה ומלאה בעוצמה [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. זוהי רוח של פורענות מוחלטת שה' לא יחזור בו ממנה ולא יתחרט על הבאתה [רש"י]. המילה מֵאֵלֶּה מדגישה כי מדובר בסופה עוצמתית הרבה יותר מאותן רוחות מדבריות רגילות הנושבות במקומות הגבוהים, או מהרוחות הקלות המשמשות לזריית תבואה [מצודת דוד, שטיינזלץ].
באשר למילים יָבוֹא לִי, קיימות מספר גישות לגבי זהות הדובר ומהות הרוח. לפי גישה אחת, ה' הוא הדובר, והרוח הקשה באה לשירותו ולצרכיו כדי להיפרע מן החוטאים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. גישה שניה רואה בנביא את הדובר בשם עם ישראל, המדבר לקראת הרוח בטרם תבוא עליהם [רד"ק]. גישה שלישית מסבירה כי ירמיהו מדבר כאן על רוח הנבואה שלו. בניגוד לנביאי השקר שרוחם ריקה מתוכן, רוחו של ירמיהו "מלאה" בחזונות קשים על משחיתים וחורבן העומדים לבוא [מלבי"ם].
המשך הפסוק, עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם, מתמקד במושג מִשְׁפָּטִים, אשר הפרשנים מסכימים כי משמעותו ויכוח ותוכחה [רש"י, מצודת ציון]. משמעות הויכוח מתפצלת בהתאם לזהות הדובר בתחילת הפסוק:
אם ה' הוא הדובר, הרי שיש כאן עליית מדרגה דרמטית. עד עתה הנביא הוא שהתווכח עם העם והוכיח אותם על פשעיהם, אך מעתה ה' בעצמו ינהל את ה"ויכוח" בזמן קרוב – לא במילים, אלא באמצעות הבאת הפורענות עצמה, שתהווה את ההוכחה הניצחת לחטאיהם שגברו [מצודת דוד, שטיינזלץ].
לעומת זאת, אם הנביא הוא הדובר, מדובר בתוספת של תוכחה אישית. ירמיהו מוסיף על נבואות הזעם ומתווכח מיוזמתו עם העם, בתקווה שאולי ריבוי התוכחות יגרום להם לשוב מדרכם [רד"ק]. לחלופין, זהו מאמר מוסגר שבו הנביא מתווכח חזיתית מול נביאי השקר והאנשים השומעים בקולם, ומזהיר אותם מפני האסון שהם מביאים על עצמם בסירובם להקשיב לנביא האמת [מלבי"ם].