בתגובה לקריאת הכאב של הנביא על החורבן הקרב, משיב ה׳ ומסביר כי שורש האסון טמון בעיוות השכלי והמוסרי של העם. אילו היו בני העם חכמים באמת ומכירים בכך שה׳ מטיב ומרע לפי מעשיהם, הם כלל לא היו נאלצים להתמודד עם אימי המלחמה [רד"ק]. במקום זאת, הם אינם נותנים את דעתם כדי לדעת את ה׳ [מצודת דוד].
הפסוק משתמש במספר מונחים כדי לתאר את אובדן הדרך המחשבתי של העם. המילה אֱוִיל מתארת אדם שוטה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ובאופן עמוק יותר, אדם שמטיל ספק בכל דבר וחסר ידיעה ברורה, ולכן אוֹתִי לֹא יָדָעוּ – חסרה להם ההכרה הברורה במציאות ה׳ ובמשפטיו [מלבי"ם]. הם מכונים בָּנִים סְכָלִים, כלומר טיפשים [מצודת ציון], שכן למרות היותם בניו של ה׳, כיוון שמאסו בדברו כל חכמה אחרת שיש להם נחשבת לסכלות [רד"ק]. בנוסף, נאמר עליהם וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, שכן הם חסרים את יכולת ההתבוננות וההיקש להבין דבר מתוך דבר [מלבי"ם].
בחלקו השני, הפסוק מציג ניגוד חריף בכל הנוגע למושג החכמה. חכמה אמיתית נועדה לכוון את האדם בבחירה שבין טוב לרע, והיא קשורה באופן בלתי נפרד לתורת ה׳ המלמדת לעשות את הישר [רד"ק, מלבי"ם]. אולם אצל העם, המצב הפוך: חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע – דווקא כשמדובר בעשיית רע, הם פועלים בפיקחות [ביאור שטיינזלץ] ומשתמשים בערמה ובעומק מחשבתי כדי להגדיל ולחזק את מעשיהם הרעים [מצודת דוד, חומת אנך]. לעומת זאת, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ – הם אינם מפנים את תשומת ליבם ואת ערמומיותם כדי לעשות טוב [מצודת דוד], ולא זו בלבד שאינם מתחכמים כדי לקנות את הטוב, אלא שהם איבדו אפילו את ההכרה של דרך הטוב הפשוטה והקלה ביותר [חומת אנך].