ירמיהו, פרק ד׳, פסוק י״ט

זעקה נבואית של כאב פורצת מול אסון מתקרב, כאשר הכפלת המילים מֵעַי מֵעַי מבטאת תגובה גופנית של פחד ויגון. הנביא חש חרדה ורטט של יולדת, ואף שניסה בתחילה לקוות לטוב, הוא זועק אוֹחִילָה כשהמציאות המרה מתבהרת. מתוך עוצמת הצער קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִִּי, ציור הממחיש לב הפועם ומרעיש בחוזקה בתוך דפנות החזה, ולכן לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ ואיני מסוגל להשקיט את הזעקה על פורענות שניתן היה למנוע. הנביא מסביר לנפשו שאינו יכול לשתוק כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה, שכן הוא כבר שמע בנבואה את קול האויב המריע לקרב, או את שופר המרד חסר הסיכוי שהביא לחורבן.