נסו לדמיין שהשקעתם המון זמן בבניית ארמון מפואר מפאזל, וברגע אחד הכול התפרק וחזר להיות סתם ערימה של חלקים. זה בדיוק מה שמרגיש הנביא כשהוא מקבל מראה נבואה מאת ה'.
כשהוא אומר רָאִיתִי, הוא מתאר חזון שבו הוא צופה בארץ שעומדת להישאר ריקה ועזובה. הוא מסתכל על אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ, שזהו מצב של שממה שאין בה כלום. המילים האלו מזכירות לנו את תחילת ספר בראשית, ממש לפני שהעולם נברא. הנביא רואה כאילו העולם היפה שלנו צועד אחורה וחוזר לנקודת ההתחלה הריקה שלו.
לאחר מכן הוא מביט למעלה וְאֶל־הַשָּׁמַיִם, ומגלה שוְאֵין אוֹרָם. במקום האור המאיר שנברא ביום הראשון, יש רק חושך. החושך הזה הוא לא רק בטבע, אלא הוא גם משל לתחושה של בני ישראל. כשהעם נמצא בצרה גדולה ונאלץ לגלות ולעזוב את הארץ, התחושה בלב היא כל כך קשה, עד שנדמה לאנשים שכל העולם סביבם הפך להיות חשוך ועצוב.