ירמיהו, פרק ד׳, פסוק כ״ט

יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאנשים מרגישים שהבית שלהם כבר לא המקום הכי בטוח בעולם? לפעמים, מרוב פחד, הם פשוט עוזבים הכל ובורחים אל מקומות מסתור בטבע. הבריחה הגדולה הזו מתחילה רק משמיעת רעש מרחוק. ברגע שהתושבים שומעים מִקּוֹל פָּרָשׁ, שזה רוכב סוסים מיומן של צבא האויב, וְרֹמֵה קֶשֶׁת, כלומר חיילים שיורים ומשליכים חצים, הם מיד נבהלים. למרות שכתוב כאן על חייל אחד, הכוונה היא למחנה צבאי ענק של פרשים וקשתים שהרעש שלהם מספיק כדי להפחיד את כולם. בגלל הבהלה הזו, בֹּרַחַת כָּל־הָעִיר. כל התושבים מכל הערים בארץ נסים על נפשם, ואפילו החומות החזקות של העיר לא משכנעות אותם להישאר. לאן הם בורחים? הם מחפשים מקומות מחבוא טבעיים. הם בָּאוּ בֶּעָבִים, כלומר מסתתרים עמוק בתוך יערות סבוכים ומלאים בעצים וקוצים, וּבַכֵּפִים עָלוּ, כלומר מטפסים גבוה אל סלעי הרים כפופים כדי להתחבא בתוכם. בסופו של דבר, בגלל הבריחה ההמונית, כָּל־הָעִיר עֲזוּבָה. כדי להדגיש עד כמה הנטישה מוחלטת, מוסבר שוְאֵין־יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ, הערים נשארות ריקות לגמרי מאדם.