יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשהטבע עצמו מגיב למה שמתרחש בעולם? הנביא מתאר מצב שבו הבריאה כולה עוברת זעזוע עמוק. כשהוא אומר תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, הכוונה היא לא רק שהאדמה תהיה עצובה, אלא שהיא תישאר ריקה ושוממה לגמרי. במקביל נאמר וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם, כלומר השמיים יחשיכו ויהפכו לשחורים, כדי לתאר עד כמה המצב קשה.
בדרך כלל, כשה' מזהיר מפני עונש, המטרה שלו היא שעם ישראל יתקן את המעשים שלו ואז הגזירה תתבטל. אבל כאן המצב שונה. ה' אומר זַמֹּתִי, שפירושו חשבתי ותכננתי את הדבר הזה לעומק. הוא ממשיך ומסביר שלא עשה נִחַמְתִּי, כלומר הוא לא מתחרט על ההחלטה, ולכן וְלֹא אָשׁוּב מִמֶּנָּה, הוא לא יחזור בו והדבר אכן יקרה.
למה הפעם ה' לא מוכן לשנות את דעתו? מתברר שמאחורי ההחלטה הזו מסתתרת דאגה גדולה. ה' החליט שהפגיעה תהיה בארץ עצמה, בעצים ובאבנים, כדי להציל את עם ישראל. במקום שהעם ייפגע, האדמה היא זו שסופגת את המכה. בגלל שהמטרה האמיתית של הפגיעה בארץ היא בעצם להגן על ישראל, זו החלטה סופית שה' לא מתחרט עליה.