ירמיהו, פרק ד׳, פסוק כ״א

קרה לכם פעם שהייתם כל כך עייפים ממצב קשה שחזר על עצמו שוב ושוב, שרק רציתם לצעוק ולשאול מתי זה כבר ייגמר? זה בדיוק מה שמרגיש הנביא. בנבואה שלו הוא רואה חיזיון של צבא אויב מתקרב, והוא מותש מהפחד של המלחמה. הוא פונה אל ה׳ ומתחנן שיסיר את הכעס ויבטל את הגזירה הקשה. מתוך ייאוש עמוק הוא צועק עַד מָתַי, כלומר עוד כמה זמן אצטרך לראות ולשמוע את ההכנות לקרב. הנביא מתאר את שני השלבים של האזעקה באותם ימים. קודם כל הוא שואל עד מתי הוא יראה נֵס. כאן לא מדובר על פלא, אלא על עמוד ארוך ששימש כמו דגל מלחמה. השומרים שעמדו על הרים או מגדלים גבוהים היו מרימים את הדגל ברגע שזיהו את האויב. זה היה סימן שנועד לאסוף את כל האנשים שהיו רחוקים אל מקום אחד לקראת הלחימה. אחרי שכולם התאספו בעקבות הדגל, הגיע השלב השני והוא קוֹל שׁוֹפָר. תקיעת השופר נועדה להשמיע קול של אזהרה כדי לעורר את העם שהתאסף ולהכין אותם לאחוז בנשק ולהגן על עצמם.