לאחר דברי התוכחה של אליפז, איוב פותח במענה נוקב שבו הוא שוטח את תפיסת עולמו ודוחה את טענות רעהו. במענה זה, איוב אינו מסתפק רק בהבעת כאבו האישי, אלא מציג משנה הגותית שלמה על מהות ההשגחה, הייסורים ותכלית האדם.
התגובה של איוב מגיעה, בין היתר, כהתנצלות על סערת רגשותיו. אליפז טען קודם לכן כי הכעס הורג את האדם, ועל כך משיב איוב כי תלונתו וכעסו הם כאין וכאפס לעומת גודל אסונו וייסוריו [מלבי"ם, תקות אנוש]. כדי להמחיש את עוצמת סבלו בהמשך דבריו, מפרשים המקורות מספר מונחים: המילה הוותי נגזרת מהמילה "הווה", ומשמעותה שבר, אסון והפסד. לגבי המילה לעו, יש המפרשים אותה מלשון "נבלעו", כלומר, מרוב כעס וכאב דבריו של איוב נבלעים בגרונו והוא מתקשה לאומרם [תקות אנוש, אבן עזרא].
במרכז תשובתו, איוב מבסס את עמדתו כי העולם מתנהל על פי חוקיות טבעית ומערכת מזלות מוכרחת, ללא דין וחשבון פרטי על מעשי בני האדם. לשיטתו, אין הבדל בין צדיק לרשע, וההוכחה לכך היא המציאות שבה גם אדם צדיק וישר נאבד וסובל. בהתאם לכך, איוב כופר בהשגחה פרטית, בתחיית המתים ובשכר ועונש עתידיים, ורואה במוות סוף מוחלט [מלבי"ם].
איוב תוקף חזיתית את טענתו של אליפז, שלפיה ייסורי הצדיק הם זמניים ונועדו למרק חטאים קלים כדי להצילו מאובדן נצחי. ראשית, איוב טוען כי מכת הייסורים שקיבל היא מכת מוות שאין ממנה תקומה, ולכן אין בה כל היבט של הצלה. שנית, אם אכן חטא חטאים חמורים שמצדיקים עונש כזה, הוא דורש שיגידו לו מהו פשעו.
ברובד עמוק יותר, עולה מתשובתו של איוב טענה מהותית הנוגעת לתכלית האדם. תכלית זו מושגת באמצעות עבודה רוחנית ומעשית לאורך החיים. בין אם שלמות האדם מותנית בקיום כל המצוות במלואן ובין אם היא תלויה בעשייה מתמדת כפי יכולתו, הרי שאם ה' מעניש אדם צדיק בייסורים קשים בגלל חטא קל, הייסורים הללו משביתים אותו לחלוטין מעבודתו הרוחנית. הדבר משול למלך שכולא את עבדו בגלל התרשלות קלה, ובכך מונע ממנו לעבוד כלל. לפיכך, ייסורים שמבטלים את האדם מתכליתו אינם יכולים להיחשב לטובה, והם בבחינת אובדן נצחי של הזמן המבוזבז [מלבי"ם].
בנוסף, איוב תמה על טענת אליפז שקיבל את דבריו בחזון נבואי. אילו ה' רצה להעביר מסר, היה ראוי שיתגלה אל איוב עצמו כדי להשקיט את רוחו, ולא אל אליפז. לבסוף, איוב מביע פליאה כיצד ייתכן שהאל המרומם מכל ישגיח בפרטי פרטים על האדם השפל, יספור את ייסוריו, ויהיה לו עניין, רווח או הפסד בחטאיו או בשלמותו [מלבי"ם].