איוב משיב לטענות רעיו שניסו לעודד אותו כי ייסוריו זמניים וכי מצפה לו אחרית טובה, ומבטא ייאוש מוחלט מיכולתו הפיזית והנפשית להמשיך ולשאת את הסבל.
בחלקו הראשון של הפסוק, שואל איוב מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל. המילה אֲיַחֵל משמעותה המתנה, תוחלת ותקווה [רש"י, מצודת ציון]. איוב טוען כי לא נותר בו עוד כוח להמשיך לסבול ולהמתין ליום שבו יתרפא [רש"י, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. בתגובה לדברי אליפז כי הייסורים ממרקים את העוונות, מסביר איוב כי גופו כבר נשבר וכוחו תש כל כך, עד שגם אם ה' ירפא אותו לבסוף, הוא לעולם לא יוכל לחזור לאיתנו וימשיך לחיות חיי צער [מצודת דוד, אלשיך]. המלבי"ם מוסיף כי איוב מבין שכוחו הפנימי חלש מכדי לגבור על המחלה הקשה שמכלה את בשרו.
בחלקו השני של הפסוק, איוב תוהה וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי. המילה נַפְשִׁי מתפרשת כאן כרצון ותאוות האדם לחיות [רש"י], או כסבלנות ואורך רוח [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לשאלה זו של איוב:
הגישה הראשונה מתמקדת בקוצר חיי האדם. איוב טוען כי ימיו קצרים בלאו הכי, ולכן אין כל היגיון למשוך את סבלנותו ולסבול ייסורים קשים כעת, רק כדי לזכות למעט ימים טובים בסוף חייו. מבחינתו, עדיף למות מיד ולא להמשיך להיאחז בחיים [מצודת דוד, אלשיך].
הגישה השנייה מדגישה את חוסר התוחלת שבהמתנה. גם אם איוב יצליח לאזור כוח, יאריך את אפו ולא ימות מיד מרוב כאב, הרי שסופו ותכליתו ממילא לרדת אל הקבר בגלל חומרת מחלתו. אין לו כל הנחה או טובה לצפות לה בסוף הדרך [רמב"ן, מלבי"ם, תקות אנוש], במיוחד לאור העובדה שהוא כבר שבור לחלוטין מכל בחינה אפשרית [ביאור שטיינזלץ].