איוב מצדיק את תגובתו הקשה ואת חוסר היציבות בדיבורו, ומסביר כי ייסוריו העצומים שוללים ממנו את היכולת להתבטא בצורה צלולה. כאבו הפיזי והנפשי כה גדול, עד שהוא מכריע את כף המאזניים מול כל ניסיון לשפוט את מילותיו.
כאשר איוב אומר כִּי־עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבַּד, הוא מדמה את משקל כאבו ומכתו לדבר שאינו ניתן למדידה, כבד יותר מכל חול הים שבעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה עַתָּה מדגישה כי איוב אינו מתייחס בהכרח לאסונות הראשונים שפקדו אותו – אובדן רכושו וילדיו – אלא למצבו הנוכחי והקשה, כשהוא מוכה בשחין רע ומכאיב [אלשיך].
חלק מן הפרשנים מסבירים שפסוק זה משמש כתשובת איוב לתוכחתו של אליפז, שהאשים אותו בכעס מיותר. איוב מציב מעין מאזניים דמיוניים: אם יניחו בכף אחת את תלונותיו וכעסו, ובכף השנייה את ייסוריו ואסונו, כף הייסורים תכבד ותכריע את המשקל כחול הים. מכאן שתלונותיו בטלות לעומת סבלו העצום [רמב"ן, מלבי"ם].
בעקבות עוצמת הכאב, מצהיר איוב: עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ. הפרשנים מציגים מספר גישות למשמעותה של המילה לָעוּ, אך כולם מסכימים שהיא מתארת פגיעה ביכולת הדיבור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת גמגום ובלבול. איוב מעיד שאין בו כוח להוציא את המילים מפיו כראוי, ודבריו יוצאים מגומגמים ומשובשים, בדומה לאדם שיכור [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך מערבולת הכאב, דבריו נשמעים הפוכים, מרבים בתרעומת ומביעים ספקות [מצודת דוד].
גישות אחרות מפרשות את המילה לָעוּ במשמעות של דברים נשחתים והרוסים [רלב"ג, מלבי"ם], או דברים שנבלעו ונסתרו [רמב"ן, אבן עזרא]. רבים מן הפרשנים נשענים על פסוק מספר עובדיה ("ושתו ולעו") כדי להוכיח משמעות של גמגום או בליעה. דעה לשונית נוספת מקשרת את המילה לשורש "לוע" או למילה "לחיים", ומתארת תנועה מהירה של הלסתות בעת הדיבור, אך פירוש זה נחשב לדחוק ורחוק יותר [אבן עזרא, מלבי"ם].