זעקתו של איוב מבטאת את כאבו העמוק על יחסם של רעיו אליו בעת ייסוריו, וקושרת בין היעדר חמלה אנושית לבין פריקת עול שמים. פירוש הפסוק תלוי במידה רבה בהבנת שתי מילים מרכזיות: למס וחסד, שזכו למספר כיווני חשיבה שונים בקרב המפרשים.
הגישה המרכזית הראשונה רואה באיוב את קורבן הייסורים, ומפרשת את המילה למס כלשון המסה והתמוססות הכאב, ואת המילה חסד במשמעות של חרפה ובושה. לפי גישה זו, איוב תמה: האם ייתכן שאדם שבשרו ולבו נמסים מרוב צרות ומכאובים, יספוג חרפה נוספת מאוהביו? חבר שנוהג כך, ומוסיף להקניט במקום לרחם, מוכיח כי הוא עצמו עזב את יראת ה' [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג].
מנגד, גישה שניה מייחסת את המילה למס לאדם הפוגע, כלומר למי שממוסס, מכלה ומונע חסד (במשמעות של עזרה וטובה) מחברו. מי שאינו חומל על רעהו בשעת צרתו ומונע ממנו סיוע, מעיד על עצמו שאיבד את העזרה והתושיה, ומתוך אכזריותו הוא גם עוזב את יראת ה' [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. על גבי הבנה זו, יש מי שמוסיף כי הפסוק מלמד יסוד מוסרי: אדם שכפוי טובה לחברו ומבטל את החסד שנעשה לו, עתיד בסופו של דבר להיות כפוי טובה גם לבוראו ולעזוב את יראת ה' [אלשיך].
פירוש ייחודי מציע כי החבר (אליפז) אכן ממסס את איוב בחרפה, אך הוא עושה זאת דווקא מתוך מטרה הפוכה: המילה יעזוב מתפרשת כאן מלשון חיזוק ותמיכה. כלומר, החבר מחרף את איוב כדי לחזק ולאמץ את יראת ה' ואמונת ההשגחה, מתוך טענה שאיוב לוקה בחסר בתחומים אלו [מלבי"ם].
לצד הפירושים על דרך הפשט, קיימת פרשנות תלמודית הדורשת את המילה למס במשמעות של תשלום מס. לפי דרשה זו, הפסוק עוסק ביחסי רב ותלמיד: רב שמסרב לקבל את ה"מס" מתלמידו, כלומר מונע מהתלמיד את הזכות לשמש אותו, הרי הוא מונע ממנו חסד. יתרה מכך, מכיוון ששימוש תלמידי חכמים שקול ליראת שמים, הרב גורם בכך לתלמיד לפרוק מעליו את יראת ה' [חומת אנך].