איוב מבטא את שבריריותו האנושית נוכח הייסורים הכבדים שפקדו אותו, תוך שהוא עורך השוואה בין גופו לבין חומרים דוממים ועמידים. הוא שואל באופן רטורי אִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי, כלומר, האם יש לו סיבולת כשל אבנים כדי לשאת מכות גדולות ומכאובים כה קשים [רמב"ן, מצודת דוד]. טבען של אבנים הוא שהן מסוגלות לשאת משא כבד של בניינים בני כמה קומות, וגם אם הבניין מתערער ונבנה מחדש באותן אבנים עצמן, כוחן אינו תש והן נותרות כשהיו. לעומת זאת, איבריו של האדם נותרים חלשים ותשושים מכובד החולי [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק שואל איוב אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ. המילה נָחוּשׁ מתארת נחושת או ברזל חזק המשמש בין היתר להכנת חרבות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. איוב תוהה אם בשרו עשוי ממתכת חזקה שאינה נרקבת או מתכלה מפצעי השחין הרעים [מלבי"ם]. בשונה מנחושת, שגם כאשר היא מוציאה לחות ו"מזיעה" היא אינה מאבדת מאיכותה ומקיומה, גוף האדם מאבד את לחותו החיונית בעקבות המחלה, וכך מתמעטים חייו [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי מטרת ההשוואה הכפולה היא להדגיש שאיוב אינו אלא אדם בשר ודם, ואינו מחושל ועמיד כאבן וכנחושת כדי שיוכל לשרוד את הסבל ולשוב לאיתנו.