איוב מבטא תחושה עמוקה של מיאוס וסבל, ומשתמש בדימויים של דחייה כדי לתאר את מצבו הפיזי והנפשי. דבריו משקפים את המהפך הקיצוני שהתחולל בחייו, שבו דברים שבעבר עוררו בו סלידה הפכו לחלק בלתי נפרד ממציאותו.
תחילת הפסוק, מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי, מבטאת סירוב ומיאוס עמוק. רוב הפרשנים מסבירים כי איוב מתייחס לדברים שבעבר נפשו קצה מלהתקרב אליהם מרוב גועל. עם זאת, קיימת מחלוקת למה בדיוק הוא מסרב לגעת. גישה אחת סבורה כי איוב מתייחס לפצעים ולשחין שעל גופו; בעבר הוא היה נגעל אף לחשוב על מגע בנגעים כאלה מכיוון שהיה מעודן, אך כעת הם הפכו לבשרו שלו [מצודת דוד, אבן עזרא], עד כדי כך שהוא מוכה וחולה כל כך שאינו מסוגל אפילו לגעת בעצמו [תקות אנוש]. גישה אחרת רואה בכך התייחסות למאכלים תפלים וחסרי טעם שחבריו מאלצים אותו לאכול בניגוד לרצונו [רמב"ן]. פירוש חלופי וייחודי למילה לִנְגּוֹעַ מציע שהיא אינה קשורה למישוש, אלא נגזרת מלשון חולשה, כלומר נפשו של איוב מסרבת להיחלש ולמות [אבן עזרא].
הצלע השנייה של הפסוק, הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי, זוכה למגוון רחב של פירושים, הנובעים מהבנות שונות של המילים המרכיבות אותה.
גישה מרכזית אחת מפרשת את המילה כִּדְוֵי כלשון מחלה ומדווה, ואת המילה לַחְמִי כבשר הגוף, בדומה למשמעות המילה בשפה הערבית. לפי קו מחשבה זה, איוב קובע כי ייסוריו ופצעיו הם כמחלת בשרו [מצודת ציון, רלב"ג, תקות אנוש].
מנגד, פרשנים אחרים מבינים את המילה לַחְמִי כפשוטה – מזון ומאכל. לפי גישה זו, המזון עצמו הפך עבורו לדבר מאוס ומתועב כמו מחלה או מכאוב [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. עד כדי כך, שכאשר איוב רוצה לתאר עד כמה דבר מסוים שנוא עליו, הוא משווה אותו לאוכל שלו, שכן הוא איבד כל רצון לאכול [מלבי"ם].
כיוון פרשני נוסף קושר את המילה כִּדְוֵי לבגדים או מפות. לפי פירוש זה, הדברים המאוסים שאיוב סלד מהם בעבר משמשים כעת כמפות שעליהן מונח לחמו, או כבדים שדרכם הוא מסנן את תבשילו [רש"י, רמב"ן]. בדומה לכך, יש המציעים שהמילה נגזרת מהמילה "כד", כלומר כלי האוכל שלו הפכו מאוסים עליו והוא קץ בהם [מלבי"ם].
פירוש נוקב נוסף מציע שהמילה כִּדְוֵי אינה קשורה למחלה או לבגד, אלא לראייה והסתכלות; איוב מקונן על כך שלבו גס בייסוריו, והוא התרגל להסתכל ברימות הרוחשות בבשרו באותו אופן טבעי שבו אדם רגיל מסתכל על צלחת האוכל שלו [רש"י].