בתגובה לדברי הפיוס של אליפז, שהציע כי קבלת הייסורים באהבה תוביל להחלמה, מביע איוב משאלה נואשת וקיומית. המילים מִי־יִתֵּן משמען הלוואי. בקשתו היא כי תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי, כלומר שתתקבל ותישמע בקשתו לפני ה', וכן כי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ, שה' יממש בפועל את הדבר שהוא חושק ומקווה לו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק נובעת מספקו של איוב. תחילה הוא מבקש שבקשתו בכלל תגיע אל ה' ותישמע, ולאחר מכן הוא מתחנן שה' אכן יענה לה וימלא את תקוותו [מלבי"ם].
באשר למהותה של אותה בקשה, הדעה הרווחת היא שאיוב מייחל למותו, שכן המוות טוב בעיניו מהייסורים הקשים שהוא חווה [רמב"ן, מלבי"ם]. יש המעמיקים גישה זו ומסבירים כי איוב, מתוך כעסו, מבקש שה' יוסיף על תחלואיו ונגעיו עד שגופו יושחת לחלוטין. מטרתו בכך היא להוכיח לרעיו שאפילו אם ה' ידכא אותו ללא חמלה, הוא עדיין ישמור על תומתו ויושרו ולא יכפור בה' [תקות אנוש].
מנגד, יש המפצלים את הפסוק לשתי משאלות שונות המשקפות קונפליקט פנימי. לפי גישה זו, שאלתו הגלויה של איוב היא אכן למות, והוא אינו חוזר בו ממנה, אך במקביל עמוק בתוך לבו הוא טרם איבד את התקווה להירפא. לכן הוא מתפלל שה' ימלא גם את תקוותו הנסתרת ויעניק לו חיים ורפואה [אלשיך].