כאבו של אדם המגלה כי תקוותו נכזבה צורב לעיתים אף יותר מן הסבל המקורי. איוב, המיוסר והכאוב, ממשיל את אכזבתו העמוקה מחבריו לשיירת נודדים צמאה במדבר. הללו משליכים את יהבם על נחלי מים, אך כשהם מגיעים אליהם הם מגלים נחלי אכזב חרבים, ונותרים בבושת פנים ובשברון לב [אבן עזרא, שטיינזלץ].
הפסוק מתאר את שלבי האכזבה והכלימה:
בֹּשׁוּ – ההולכים במדבר התביישו והתאכזבו ממה שקיוו לו קודם לכן [שטיינזלץ].
כִֽי־בָטָ֑ח – הבושה נובעת מעצם הביטחון. כל איש בשיירה בטח בכך שימצא מים לשתות [רש"י, מצודת דוד], ולכן לא טרח להכין לעצמו מים מראש [מלבי"ם]. יש המפרשים כי מילה זו מתייחסת ללבם של ההולכים, שסמך ובטח על מקור המים, ומשגילה את טעותו התבייש בעצמו על חוסר התבונה [אבן עזרא, אלשיך].
בָּ֥אוּ עָ֝דֶ֗יהָ – כאשר הגיעו השיירות אל היעד. המילה עָ֝דֶ֗יהָ מפורשת כ"אליה" [מצודת ציון], והיא מתייחסת למקום הנחל, שמופיע כאן בלשון נקבה [אבן עזרא], או לכל אחת מהשיירות שבהן תלו את תקוותם [שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי המילה מתייחסת למושג המופשט "ביטחון", כלומר, כאשר באו לממש את הביטחון שבטחו – נחלו אכזבה [מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת מילה זו למילה "עזרתי" שהוזכרה בפסוקים הקודמים, ומכוונת לחברים שבאו עד לאיוב כדי לעזור לו [רמב"ן].
וַיֶּחְפָּֽרוּ – עניין של בושה [מצודת ציון]. הפסוק למעשה כופל את עניין הבושה כדי להדגיש את גודל האכזבה [מצודת דוד]. עם זאת, יש המדייקים כי מדובר בדרגת כלימה עמוקה יותר מסתם בושה, מצב שבו האדם כאילו חופר ומטמין את פניו באדמה מרוב אכזבה על תקוות השווא [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי תיאור ציורי זה משקף את מערכת היחסים בין איוב לרעיו, אך נחלקים בשאלה מי הוא החווה את הבושה ועל מה בדיוק.
הגישה המרכזית רואה בפסוק את תיאור אכזבתו של איוב. איוב צמא לדברי נחמה של אמת ולמים קרים של חכמה, אך חבריו אכזבו אותו. בתחילה הם שתקו שבעת ימים, כמו נחל קפוא שנדמה כי אפשר לדרוך עליו בבטחה, אך כאשר החלו לדבר, הם הפכו לזרם שוטף והרסני שהרשיע אותו מבלי להבחין בין טוב לרע [מלבי"ם]. איוב קיווה להסתופף באהבתם וציפה שיבינו כי קללותיו כוונו כלפי מזלו הרע ולא כלפי ה', אך תחת זאת הם האשימו אותו בכך שהוא מנסה להצדיק את עצמו כנגד ה' [אלשיך].
מנגד, ישנם פרשנים הסבורים כי הבושה המדוברת היא דווקא של החברים עצמם. לפי גישה אחת, החברים שבאו לעזור לאיוב נתקפו פחד ובושה כאשר ראו מקרוב את עוצמת ייסוריו, ונרתעו מלהושיט לו עזרה של ממש [רמב"ן]. לפי גישה אחרת, החברים מתביישים בתקוות השווא ובביטחון שניסו לטעת באיוב, משום שאיוב מסרב להאמין להם ודוחה את דבריהם [תקות אנוש].