בתוך ים הייסורים הבלתי נסבלים, איוב מוצא נקודת אור מפתיעה ורואה דווקא במוות את תקוותו הגדולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי מבטאות את רצונו העז למות. איוב מצהיר כי אם ה' ימית אותו, תהיה בכך נחמה עבורו, והוא יוכל לשאת את ייסוריו בשמחה מתוך ידיעה שסופם קרב [רמב"ן, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הנחמה היא רוחנית ונובעת מידיעתו כי לא חטא, ולכן אין לו סיבה להאשים את עצמו במצבו [מצודת דוד], או שמדובר בנחמה לעולם הבא, שם תזכה נפשו לרחמי ה' לאחר ייסורי הגוף בעולם הזה [אלשיך]. לעומתם, יש שרואים במילים אלו תמיהה כלפי רעיו, כיצד תוכלו לנחם אותי בהבטחות לאריכות ימים כאשר החיים עצמם הם מקור הסבל [מלבי"ם].
כדי לתאר את עוצמת סבלו, איוב משתמש בביטוי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה. המילה וַאֲסַלְּדָה היא יחידאית במקרא, והפרשנים מסבירים אותה על פי לשון חכמים כביטוי לחום צורב, כווייה או רתיעה לאחור מפני אש, בעוד המילה בְחִילָה מתפרשת כפחד, חלחלה ורעדה. השילוב של שתי המילים מתאר כאב כפול של צריבה ורעידה המתרחשים בו זמנית [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת ציון, אלשיך]. פירוש נוסף של רב האי גאון מזהה את המילה עם לשון הגבהה [אבן עזרא]. מעבר לתיאור הכאב הפיזי, הביטוי מתאר גם את מצבו הנפשי של איוב בתפילתו. הוא פונה אל ה' מתוך רתיעה, אימה והתלהבות בוערת, ומתחנן בפחד שמא ה' לֹא יַחְמוֹל עליו וישאיר אותו בחיים. תפילתו היא שה' יחמול עליו דווקא באמצעות הבאת מותו, ולא יותיר אותו לגסוס בייסוריו [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ].
את בקשתו יוצאת הדופן הוא מנמק במילים כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ. המילה כִחַדְתִּי משמעותה מניעה, הסתרה או העלמה. איוב מצהיר כי מעולם לא הסתיר, טשטש או נמנע מלקיים את דבריו של ה' המכונה כאן קָדוֹשׁ [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. בשל נאמנותו זו, הוא סבור כי השכר הראוי לו הוא שה' ייעתר לבקשתו ויגאל אותו מייסוריו באמצעות המוות [רמב"ן]. גישה שונה מציעה כי המילה קָדוֹשׁ אינה מתייחסת לה' עצמו, אלא למלאך שעליו התבסס אליפז בדברי התוכחה שלו כלפי איוב, ואיוב טוען כי אינו מכחיש את דברי הנבואה הללו אך עדיין מבקש את מותו [מלבי"ם, אלשיך].