איוב פורש בפסוק זה את עומק ייסוריו הפיזיים והנפשיים, תוך שהוא משתמש בדימוי קשה של שדה קרב שבו ה' בכבודו ובעצמו ניצב מולו כאויב אכזר. דברים אלו נאמרים כמענה ישיר לטענתו של אליפז, שניסה לנחם את איוב וטען כי ייסוריו הם מוסר זמני שנועד לטובתו. בתגובה, איוב מסביר כי עוצמת הפגיעה מוכיחה שלא מדובר בניסיון חולף, אלא באובדן מוחלט המצדיק את זעקתו המרה [רמב"ן, מלבי"ם, תקות אנוש].
איוב מתאר את מכאוביו במילים חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי. רוב הפרשנים מסבירים כי חצים אלו מסמלים את הייסורים החזקים שניחתו עליו מאת ה', אשר פגעו בו ונותרו תקועים בבשרו בקביעות מבלי יכולת להירפא [רלב"ג, מצודת דוד, אלשיך]. השימוש בשם "שדי" נועד להדגיש את תקיפותו של ה' ואת כוחו להעניש ולשדד את מערכות הטבע [מלבי"ם].
הקושי המרכזי אינו רק בעצם הפגיעה החיצונית, אלא בכך שאֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי. המילה חֲמָתָם מתפרשת על ידי הפרשנים כארס ורעל. הדימוי נלקח ממנהגם של לוחמים פרסיים למשוח את חציהם בארס של נחש, כך שגם אם הפציעה עצמה אינה קטלנית מיד, הרעל מתפשט בגוף וממית את המוכה [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן]. בפן הפיזי, הארס נמשל לליחה המעופשת והמכאיבה שנובעת מפצעי השחין של איוב ללא הרף [מצודת דוד, אלשיך]. בפן הנפשי, הרעל הזה "שותה" ומכחיד את רוחו של איוב, בדומה לאדם שיכור שדעתו משתבשת ונעלמת [תקות אנוש].
כאילו לא די בחצים המורעלים שכבר פגעו בו, איוב מוסיף כי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי. ביטוי זה מתאר חרדות ופחדים עצומים מאת ה' המצטרפים לנזקים האחרים שנגרמו לו [אבן עזרא, מצודת ציון, רלב"ג, תקות אנוש]. המילה יַעַרְכוּנִי מציירת תמונה של עריכת מלחמה: החרדות מתייצבות מולו במערכה צבאית מסודרת, וה' כביכול ממשיך לירות לעברו חצים חדשים ללא הפוגה [מלבי"ם, שטיינזלץ, רמב"ן].
מתוך תיאור זה עולה מצב פלאי ומצמרר באשר למצבו של איוב. חץ רגיל ממית בשל עוצמת המכה או בגלל הארס שבו, אך במקרה של איוב מתקיימות שתי הסיבות גם יחד, ובכל זאת הוא אינו מת. הסיבה לכך היא שה' מסדר את החרדות והייסורים באופן כזה שיאריכו ימים והוא ימשיך לסבול במצב של גסיסה מתמדת [אלשיך]. בדרך כלל, כאשר הגוף נשבר מרוב כאב, הנפש עוזבת אותו והאדם מת. אולם אצל איוב מתרחש תהליך הפוך: החצים פוגעים בגופו, אך הארס פוגע ישירות בנפשו ושואב אותה, בעוד ה' נותן בו כוח על-טבעי להישאר בחיים ולשאת את צער המוות.
הבנה נוספת של המצב קושרת זאת למאבק בין ה' לשטן: מכיוון שלשטן אין שליטה על הנפש, ברור לאיוב שהפגיעה הפנימית הזו היא מאת ה' עצמו. ה' כביכול שומר על רוחו של איוב בתוך גופו המרוסק רק כדי להוכיח לשטן שאיוב יעמוד בניסיון, בבחינת שבירת החבית ושמירה על היין שבתוכה. כך איוב מוצא את עצמו סובל בעל כורחו ממאבק אלוהי זה [אלשיך]. מתוך חוסר האונים המוחלט אל מול מערכת הייסורים חסרת הסיכוי הזו, איוב חש כי נעשה לו עוול עצום, וכל שנותר לו הוא לבקש שה' ימית אותו ויגאל אותו ממכאוביו [רמב"ן].