בפסוק זה איוב עונה לרעיו, ומציג ניגוד חריף בין כוחם של דברי אמת וכנות לבין חוסר התוחלת שבתוכחתם הריקה כלפיו. הוא מבקר את איכות טענותיהם ומסביר מדוע אינן מתקבלות על דעתו.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה נמרצו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא לשון חוזק ועוצמה [אבן עזרא, רמב"ן, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון מליצה, נעימות ודבר הראוי להיאמר, תוך חילוף האותיות רי"ש ולמ"ד [רש"י]. דעה נוספת גורסת כי הכוונה היא לדברים שהתפרשו והתבארו היטב [מלבי"ם].
המושג יוכיח או תוכחה בספר איוב אינו מתייחס בהכרח לנזיפה, אלא לבירור דברים והעמדתם על האמת [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. כמו כן, האות וי"ו במילה ומה משמשת כאן במובן של "אבל", כדי להנגיד בין חלקי הפסוק [מצודת ציון].
החלק הראשון של הפסוק, מַה־נִּמְרְצוּ אִמְרֵי־יֹשֶׁר, עוסק בכוחה של האמת. דברי יושר הם חזקים מצד עצמם, אף ללא כוונת תוכחה [רמב"ן]. כאשר דברים נאמרים ביושר לבב, יש להם כוח לחדור אל לב השומע ולהשפיע עליו [אלשיך]. התאמתות הדבר נובעת מעצם המושג בעצמו, ולא מתוך תחושה ודמיון של הדובר [מלבי"ם]. אילו היו רעיו של איוב מדברים דברי יושר, טענותיהם היו מתקבלות [רש"י].
אולם, החלק השני של הפסוק, וּמַה־יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם, חושף את חולשת דבריהם של הרעים. איוב טוען כי מכיוון שדבריהם אינם נאמרים ביושר אמיתי, אין להם כל תועלת [מצודת דוד]. הוא מוכיח זאת מכך שדבריהם כלל לא נכנסו ללבו, מה שמעיד שהם נאמרו מן השפה ולחוץ ולא מתוך כנות אמיתית [אלשיך]. התוכחה שלהם נובעת ממה שנדמה להם באופן אישי, ודמיון אינו יכול להוות בירור או הוכחה לאמת [מלבי"ם]. איוב דוחה את ניסיונם לנצח אותו, אדם מיואש, בעזרת מילים בעלמא, ותוהה כיצד הם חושבים שדברים נטולי טעם וראיה יכולים להיחשב לתוכחה של ממש [רמב"ן, תקות אנוש].