איוב מביע אכזבה עמוקה מחבריו שבאו לנחמו, אך ברגע המבחן הפנו לו עורף. הוא חושף את המניע הפסיכולוגי שעומד מאחורי תוכחתם הקשה כלפיו, ומסביר כי התנהגותם נובעת מפחד עמוק ולא מבקשת האמת.
במוקד הפסוק עומדת המילה לוֹ, אשר סביבה קיימת מסורת נוסח ענפה. בעוד שבחלק מהספרים המילה נכתבת באל"ף (לֹא) ובאחרים קיים הבדל בין הקרי לכתיב, המסורת המדויקת והמקובלת היא לכתוב ולקרוא את המילה בוא"ו [מנחת שי].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת הביטוי כִּי־עַתָּה הֱיִיתֶם לוֹ. הגישה המרכזית קושרת מילים אלו לדימוי הנחל המופיע בפסוקים הקודמים. איוב אומר לחבריו כי הם נמשלים לאותו נחל אכזב; כשם שהנחל בוגד בהולכי המדבר ומתייבש דווקא בעונת החום שבה המים נחוצים ביותר, כך הם בגדו בו בעת צרתו, בדיוק כאשר הוא זקוק לתנחומיהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה אחרת מפרשת שהמילה לוֹ מכוונת לה', כלומר, החברים הפכו להיות שייכים לה' ולקחו את צדו בריב מול איוב [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את הביטוי במשמעות של עזרה ותמיכה. לפי קו מחשבה זה, איוב מזכיר לחבריו שעד לא מזמן הם היו בעזרתו, בבריתו והשתתפו בצערו, אך לפתע בגדו בו [מלבי"ם]. גישה שונה לחלוטין נשענת על הקריאה באל"ף (לֹא), ומסבירה כי איוב תמה על חבריו: בתחילה, כשראו את אסונו, הם ישבו על הארץ בדממה והיו כאין וכאפס, וכיצד עתה הם קמים בעזות מצח להאשימו [אלשיך].
בחלוקו השני של הפסוק, איוב מסביר את סיבת הבגידה: תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ. המילה חֲתַת משמעותה שבר, מכה קשה או חורבן [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. איוב טוען כי כאשר חבריו ראו את השבר הגדול שבא עליו, הם נתקפו בחרדה. הפחד הגדול שלהם הוא להגיד את האמת ולהצדיק את איוב מול ה', שמא יקרה להם אסון דומה. מתוך אותו פחד, הם מעדיפים להחניף לה', להימנע מהגשת עזרה לאיוב, ואף להרשיע אותו על לא עוול בכפו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה דקדוקית, יש לציין כי המילה תִּרְאוּ נכתבת בספרים המדויקים במלאות עם האות יו"ד, בדומה למילה וַתִּירָאוּ הסמוכה לה [מנחת שי].