זעקתו של איוב מבטאת כאב עמוק, והוא מפנה שאלות רטוריות נוקבות כלפי מצבו הייסורי וכלפי הסובבים אותו. הפסוק מתפצל לשתי שאלות מרכזיות הנוגעות לאובדן העזרה ולאובדן התושיה.
בחלקו הראשון של הפסוק, הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי, איוב תוהה על מקורות המשען שאבדו לו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בכך אכזבה מרה מיחסם של בני אדם. איוב שואל בתדהמה האם ייתכן שאפילו אותם רעים שבאו לנחמו ולסייע לו בשעתו הקשה, אינם עומדים לעזרתו אלא פונים נגדו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה אחרת מפרשת את חוסר העזרה כאובדן הכוח הפנימי והאישי. לפי כיוון זה, איוב שואל האם אבדו ממנו כוחות הגוף והנפש שהיו אמורים לסייע לו להבחין בין דברי חכמה לבין דברי ההבל התפלים של רעיו [רמב"ן]. בדומה לכך, יש שרואים בכך ייאוש פיזי מוחלט, קביעה כי לחלוחית נעוריו אבדה ולעולם לא תשוב לעזור לו להחלים [אלשיך].
לעומת גישות אלו, יש המפרשים את העזרה במישור הרוחני והנבואי. איוב מוחה כנגד אליפז שטען כי זכה להתגלות נבואית, ושואל מדוע הוא עצמו אינו ראוי לעזרה אלוהית ישירה שתשקיט את כאבו ללא מתווכים [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק קובל איוב: וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי. המילה וְתֻשִׁיָּה נגזרת מהשורש י-ש, ומבטאת דבר ממשי, קיים ובעל ערך [מצודת ציון].
רוב הפרשנים מסבירים מונח זה כעצה טובה, מחשבה צלולה או חכמה. איוב מלין על כך שעצת היועצים התרחקה ממנו והפכה במקום זאת להקנטה [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ומחשבותיו נדחות הצידה בגלל לעג חבריו [מצודת דוד]. מתוך כך, נדחקה ממנו גם ההתנהגות האנושית הראויה שהייתה מצופה מהם [רלב"ג].
פירוש נוסף רואה בתושיה ביטוי לדין ולמשפט. איוב טוען כלפי חבריו כי הצדק נדחה ממנו, שהרי הוא אדם נקי וצדיק שאובד בייסוריו, בניגוד לטענתם שהרשעים הם אלו שנענשים, ובכך הם דוחים אותו ומוסיפים אותו לכלל הרשעים [תקות אנוש].
בהמשך לגישה הנבואית, יש מי שמסביר שהתושיה היא ההופעה הנבואית או החכמה האמיתית, שפסחה ונדחתה מאיוב ועברה אל חברו אליפז [מלבי"ם].
לבסוף, קיים פירוש ייחודי הדורש את המילה תושיה מלשון תשות כוח וחולשה, ולפיו איוב שואל בתמיהה האם ייתכן שחולשתו תידחה ותסור ממנו. תשובתו המרה היא שגם אם יתרפא מחוליו, תשות הכוח כבר תישאר בו לעד [אלשיך].