מענהו של איוב לדברי התוכחה של אליפז חברו חושף את עומק תסכולו נוכח ייסוריו הקשים. אל מול הטענה כי תגובתו הקשה מעידה על חוסר שלמות באמונתו, מבקש איוב להעמיד את כאבו למבחן אובייקטיבי. הוא מציע שקילה מדוקדקת של סבלו מול תגובתו, כדי להוכיח שזעקתו מוצדקת ואינה חורגת מגודל השבר שחווה.
המילה לוּ משמעותה כאן היא כמו "אם", והמילה כַּעְשִׂי, הכתובה באות שי"ן, מתפרשת כ"כעסי" [מצודת ציון, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. את המילה וְהַוָּתִי מפרשים רוב הפרשנים במשמעות של שבר, אסון או שברון רוח [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת מהות השקילה שאיוב דורש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מבקש להניח על כף מאזניים אחת את כעסו ותרעומתו על ה', ועל הכף השנייה את ייסוריו ואסונו. מטרתו היא להראות שאם יִשְׂאוּ־יָחַד את שתי הכפות, כלומר ישקלו אותן זו מול זו, יתברר כי הייסורים כבדים הרבה יותר מן הכעס. איוב טוען כי אילו היו הייסורים קלים יותר, הוא היה מקבל אותם באהבה ומחריש [מלבי"ם]. ברוח זו, יש המדגישים כי משקל הייסורים כה רב, עד שאפילו אם ישקלו אותם מול חול הים, הם יכריעו את הכף [רש"י].
לעומת זאת, יש המפרשים את מערכת המשקלים באופן שונה, וטוענים כי איוב שוקל את כעסו על דברי התוכחה של אליפז אל מול מכאוביו הפיזיים. לפי פירוש זה, הכעס על חוסר ההבנה של חברו כבד אף יותר מהייסורים עצמם, וזהו המקור לדיבורו המגומגם והכואב [חומת אנך].
מבחינה פילוסופית, דרישתו של איוב לשקול את כעסו נובעת מתפיסתו כי חיי האדם הם הבל, וייתכן שההשגחה העליונה אינה מדקדקת בשכר ועונש פרטניים על כל חטא. לכן, סבלו הרב נראה לו חסר תוחלת ואינו תואם שום חטא שחטא, מה שמצדיק את תלונתו כנגד תפיסת הגמול המוחלטת שהציג אליפז [רמב"ן].
לבסוף, הפרשנים מתעכבים על הפעולה המעשית של השקילה בפסוק. הבקשה שאת המאזניים יִשְׂאוּ־יָחַד מבטאת דרישה לשקילה מדויקת והוגנת. איוב מבקש שירימו את שתי כפות המאזניים בעת ובעונה אחת, בדיוק באותו הרגע, כדי למנוע מצב שבו כף אחת נראית כבדה יותר רק משום שהורמה ראשונה. רק בדרך של שקילה משותפת ושוויונית ניתן יהיה לבחון את האמת לאמיתה ולהוכיח את צדקתו [אלשיך, מצודת דוד].