איוב, פרק ו׳, פסוק י״ט

הדימוי המרכזי בפסוק מתאר את אכזבתם המרה של עוברי אורח במדבר, המצפים למצוא מים ונשארים צמאים, כמשל לבגידה ותוחלת שנכזבה.

הפרשנים מסבירים כי אׇרְח֣וֹת וכן הֲלִיכֹ֥ת הן שיירות של סוחרים הנוסעות למרחקים [רלב"ג, רמב"ן]. שיירות אלו עושות את דרכן לתֵּמָ֑א ולשְׁ֝בָ֗א, אזורים מרוחקים ומדבריות שוממים שאין בהם יישוב אדם או מקווי מים גדולים [רלב"ג, אבן עזרא]. המילה תֵּמָ֑א מתייחסת לארץ ישמעאל, שהיא מקום נמוך, או לעיר בערב [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפועל קִוּוּ מתפרש לרוב כלשון של תקווה וציפייה, אך יש המבארים אותו גם מלשון מתיחת קו ישר וחבל, או מלשון היקוות ואיסוף של מים [רש"י, מצודת ציון].

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את שיירות הסוחרים ההולכות בדרכי המדבר. הנוסעים מביטים אל ערוצי הנחלים מתוך תקווה וציפייה למצוא בהם מים לשתות, אך מתאכזבים קשות כשהם מגלים שהנחלים יבשו [רלב"ג, מלבי"ם, רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים כי הצמאים שניגשו לנחלים היבשים הם אלו שמביטים כעת בייאוש אל עבר השיירות החולפות מתימא ושבא, בתקווה לקבל מהן מעט מים [ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציג תמונת מצב של בלבול בדרך: ההולכים חיפשו מנוחה וכיוונו את דרכם לשבא, אך לפתע נשאו עיניהם וראו מולם את שיירות תימא, משום שדרכם השתבשה ונהפכה עליהם [אלשיך].

בניגוד לפירוש הריאלי של השיירות הצמאות, ישנה גישה פיוטית המסבירה כי המים עצמם הם אלו שמתוארים כמי שהביטו. לפי גישה זו, מי הנחל שנעלמו כלא היו, עשו לעצמם קו ישר והלכו הרחק אל עבר דרכי תימא ושבא, כדרך מליצה לתיאור היעלמותם המוחלטת [מצודת דוד].

ברובד העמוק יותר של הפסוק, הדימוי כולו מכוון כלפי רעיו של איוב. החברים באו מארץ רחוקה כדי לנחם אותו, והוא תלה בהם את תקוותו. אולם, ממש כפי שהנחל המדברי בוגד בשיירות הצמאות, כך בגדו בו חבריו. הם הגיעו במהירות כנחל שוטף, אך במקום לעזור הם לעגו לו וציערו אותו, וכעת הם פונים ממנו והלאה, מוכנים להצטרף לשיירות תימא ושבא כדי לשוב לארצם [רמב"ן].