בשעת משברו הגדול, איוב חווה אכזבה מרה מאלו שהיו אמורים להיות משענתו. הוא ממשיל את התנהגותם של רעיו לטבעם המתעתע וההפכפך של נחלי המדבר, אשר מעוררים תקוות שווא ולבסוף מכזיבים את הבוטחים בהם.
המילה אַחַי אינה מכוונת לאחיו הביולוגיים של איוב, אלא לרעיו וחבריו הקרובים שעל פניו היה ראוי לסמוך עליהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. אלו באו אליו במטרה לנחמו ולהשתתף בצערו, אך הפכו לבוגדים שאינם עומדים לצדו בהסכמה וביציבות [תקות אנוש]. את המילה כַּאֲפִיק מסבירים רוב הפרשנים כזרם ומרוצת מים, או כמקום מוצא המים והערוץ שאליו מתקבצים נחלים רבים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו כלשון חוזק ועוצמה [אבן עזרא].
מהות הבגידה של הנחל, שאליה מדמה איוב את חבריו, מתפרשת בכמה אופנים המשקפים את חוסר התוחלת שבעזרתם. גישה אחת רואה בנחל סמל לכוח פתאומי וחסר תועלת. בדומה לשיטפון שמגיע בבת אחת, חולף ברגע מבלי להשקות את השדות והכרמים, ורק גורם צער [רמב"ן], כך גם הנחל זורם בשטף, חסר קיום יציב, ועלול לסחוף עמו את מי שמנסה לחצות אותו [תקות אנוש].
גישה אחרת מתמקדת באכזבה הנגרמת מנחל אכזב. הנחל זורם לעיתים, אך מתייבש בדיוק כאשר זקוקים לו, וכך הוא מכזיב את הבוטחים בו בקור ובחום [ביאור שטיינזלץ]. המים אמנם מתקבצים אל הערוץ, אך הם רק חולפים בו, עוזבים את מקומם והולכים להם מבלי להעניק תועלת של קבע [מצודת דוד, אלשיך]. חלק מהפרשנים מציינים כי כפל הלשון בפסוק נועד לחזק את הרעיון הזה, כאשר החלק השני חוזר על משמעות החלק הראשון [מצודת דוד].
פרשנות רחבה יותר משלבת את התכונות ההפוכות של הטבע ומציגה בגידה כפולה, המחולקת לשני חלקי הפסוק. בתחילה, אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נַחַל – בדומה לנחל שקופא בחורף עד שאנשים בוטחים בו והולכים עליו, אך בבוא הקיץ הוא מפשיר, עולה על גדותיו בגלל השלגים, שוטף ומחריב את כל הנקרה בדרכו. לאחר מכן, מתרחשת הבגידה השנייה: כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ – לאחר שהמים נרגעים וזורמים באפיק, הם מתפצלים לזרועות קטנות עד שהם אובדים ומתייבשים לחלוטין, ומשאירים את האדם צמא וללא מים לשתייה [מלבי"ם].