תארו לעצמכם שאתם עומדים מול מבצר עצום, מוקף בחומות אבן גבוהות וחזקות. לא משנה כמה תתאמצו או כמה חיילים תביאו, השערים פשוט לא נפתחים. זה בדיוק מה שקרה לשבט יהודה כשהם נכנסו לארץ ישראל וניסו לכבוש את ירושלים. העיר ירושלים הייתה מיוחדת, והשטח שלה היה שייך גם לשבט יהודה וגם לשבט בנימין.
בתוך העיר גר עם שנקרא הַיְבוּסִי. בני יהודה ניסו לגרש אותם, אבל לֹא יָכְלוּ. למילה הזו יש סוד קטן. היא כתובה בצורה שמזכירה גם לשון עבר וגם לשון עתיד. זה מלמד אותנו שבני יהודה לא רק שלא הצליחו לכבוש את העיר באותו רגע, אלא גם לא יצליחו לעשות זאת עוד הרבה מאוד זמן.
למה בעצם הם לא הצליחו? הסיבה הפשוטה היא שהמבצר בירושלים היה פשוט חזק מדי, ולבני יהודה לא היה מספיק כוח צבאי כדי לפרוץ פנימה. אבל הייתה כאן גם תוכנית נסתרת של ה'. ה' רצה שהעיר הזו תישמר למלך מיוחד שיגיע בעתיד, דוד המלך. ה' שמר את ירושלים במיוחד בשבילו, כדי שהוא זה שיכבוש אותה ויהפוך אותה לעיר הבירה שלו.
לכן נאמר שהמצב הזה נמשך עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כלומר, באותה תקופה שבה נכתבו הדברים, ירושלים עדיין לא נכבשה לגמרי, ואנשי היבוסי המשיכו לגור בה בשכנות לבני יהודה, עד שדוד המלך הגיע והשלים את המשימה.