רגע ההכרעה של כיבוש יריחו מגיע לשיאו באמצעות צלילים ולא באמצעות כלי נשק. לאחר ימי המתנה והקפות שקטות, ניתן האות המשלב את תקיעת הכהנים עם תרועת העם כולו, שילוב שמוביל לקריסת המחסום הפיזי הבצור ביותר של העיר.
ההוראה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל מתייחסת לתקיעה בשופר של איל [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בִּמְשֹׁךְ מכוונת לתקיעה האחרונה, שבה התוקע מאריך ומושך את קול השופר. באשר למילה בשמעכם, קיימת מסורת קריאה וכתיב; המילה נכתבת באות בי"ת אך נקראת באות כ"ף (כְּשׇׁמְעֲכֶם֙), והמשמעות של שתיהן זהה [רד"ק, מנחת שי].
כאשר העם כולו ישמע אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, כלומר את אותו קול ארוך ונמשך, הדבר יהווה עבורם אות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מיד עם הישמע התקיעה, יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, כך שקול השופר וקול תרועת העם יתערבבו ויהיו סמוכים זה לזה [מלבי"ם].
הבחירה במהלך נסי זה בעיר הראשונה שנכבשת בארץ נועדה להעביר מסר לעמי האזור כי ה' הוא הנלחם לישראל, ולא כוח צבאי רגיל. ההקפות במשך שבעה ימים, עם שבעה כהנים ושבעה שופרות, נועדו לרמוז על שבעת ימי בראשית ועל השבת, ולהראות שכיבוש יריחו הוא פועל אלוהי מסדר הבריאה. במהלך ששת הימים הראשונים תקעו הכהנים תקיעות קצרות, ורק ביום השביעי עברו לתקיעה ארוכה ונמשכת. הסיבה לכך שהעם נצטווה לשתוק ולהריע רק ביום השביעי שנויה במחלוקת; גישה אחת מסבירה שהתרועה מסמלת את הניצחון והכיבוש, ולכן מקומה רק ברגע נפילת החומה [אברבנאל]. גישה אחרת רואה בתרועה אמצעי לעורר את העם מבחינה רוחנית להכיר בנפלאות ה', או לחלופין, טקטיקה שנועדה למנוע מאנשי העיר להבחין בהם בימים הקודמים ולהשליך עליהם אבנים מהחומה [רלב"ג].
כתוצאה מהתרועה, וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ, כלומר החומה תתמוטט ותיפול בדיוק במקומה [רש"י]. תיאור זה מעורר שאלה לגבי גורלה של רחב, שביתה היה בנוי בתוך החומה. אילו נפלה כל החומה כולה, גם ביתה היה קורס, ואם הצלתו הייתה נס נוסף ונפרד, הכתוב היה מציין זאת. משום כך, יש המפרשים שלא כל חומת העיר נפלה, אלא רק החלק שפנה לכיוון מחנה ישראל, בעוד ביתה של רחב ניצב בצד אחר של החומה שלא קרס. החלק שנפל נבלע תחת הארץ במקומו, תוך שהוא משאיר שריד מעט מעל פני הקרקע כזיכרון לנס [רד"ק].
קריסת החומה במקומה אפשרה את השלב הסופי: וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ. מכיוון שהחומה נפלה, בני ישראל לא נזקקו להקיף את העיר כדי לחפש את השערים או פתחי כניסה, אלא כל אחד מהעומדים סביב יכול היה לצעוד ישירות ממקומו, קדימה אל תוך העיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].