הקדשת שללה של יריחו לה' נושאת בחובה משמעות כבדת משקל, שכן היא מהווה מעין תרומת "ראשית" מכיבוש הארץ, או משום שהעיר נכבשה בשבת [אלשיך]. הציווי שלא לגעת בשלל אינו רק איסור גזל, אלא מבחן רוחני שבו מעשהו של היחיד עלול לחרוץ את גורל האומה כולה.
הפרשנים עומדים על כך שהכתוב משתמש בפועל הפעיל שִׁמְרוּ, ולא בפועל הסביל "הישמרו". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר מצביע על ערבות הדדית: על כל אדם להקפיד לא רק על עצמו, אלא גם להשגיח על חברו שלא ייקח מהשלל. חוסר ההשגחה ההדדית הזו הוא הסיבה לכך שבהמשך יואשם העם כולו בחטא, אף על פי שרק אדם אחד מעל בחרם [רד"ק, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהפועל שִׁמְרוּ דורש עשייה של ממש על ידי יצירת "סייג" והתרחקות פיזית מהשלל, ולא רק הימנעות פסיבית מלקיחתו [אלשיך].
האזהרה פֶּן תַּחֲרִימוּ מתפרשת כחשש מפני גניבת השלל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אשר תוביל לכך שהלוקחים יביאו כליה על ישראל ויחרימו את העם כולו [מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף, יש מי שרואה באזהרה זו מסר לעתיד: אם בני ישראל לא יתרגלו ליצור סייגים ולשמור על החרם שהקדיש יהושע, הם עתידים להיכשל ולמעול גם בחרמות שהם עצמם יקדישו בעתיד [אלשיך].
התוצאה של לקיחה מהשלל היא וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם, כלומר הפיכת המחנה כולו לקללה [ביאור שטיינזלץ] וסילוק השכינה מתוכו [אלשיך].
בביאור המילה וַעֲכַרְתֶּם, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה האחת מפרשת את המילה מלשון השחתה, בלבול והבאת צרה על המחנה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כדימוי למים עכורים ומלוכלכים [רש"י]. על בסיס דימוי זה, מוסבר כי ברגע שהקדושה מסתלקת מן המחנה בעקבות החטא, נכנסת אליו טומאה אשר משולה להפיכת מעיין של מים זכים למים עכורים ובוציים [אלשיך].