הציווי האלוהי על כיבוש יריחו מפרט את המערך הטקסי והצבאי של הקפת העיר, תוך שימת דגש על תפקיד הכהנים, השופרות וארון הברית. סדר ההליכה המדויק היה כזה: כוח החלוץ צעד בראש, אחריו הלכו שבעת הכהנים נושאי השופרות, ואחריהם נישא ארון הברית, שהיה חלק בלתי נפרד מן המסע אל מול פני העיר [מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
באשר לביאור המונח שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לקרנות של אילים. המילה "יובל" משמעותה איל, וכפי שמעיד רבי עקיבא, בערביה היו קוראים לאיל "יובלא" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישה זו, יש מי שסבור כי אין מדובר בקרן של חיה מסוימת, אלא בשופרות המיוחדים והמוכרים שבהם היו נוהגים לתקוע בשנת היובל [אברבנאל].
לגבי פעולת התקיעה עצמה, הכתוב מציין וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת מיד לאחר אזכור ההקפות של היום השביעי. אף על פי כן, הפרשנים מסכימים כי התקיעה לא הוגבלה ליום השביעי בלבד, אלא הכהנים תקעו בשופרות תוך כדי הליכה בכל ימי ההקפות ובכל סיבוב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
התבוננות מעמיקה בסוג קול השופר חושפת רובד נוסף של משמעות. בדרך כלל, בעת יציאה למלחמה נהוג להריע בשופר בקול שבור המבטא צרה וזעקה, ואילו תקיעה פשוטה וישרה שמורה לימי שמחה ומועד. הציווי כאן, שבו הכהנים נדרשים דווקא לתקוע בקול ישר לקראת המערכה הצבאית, נועד לשמש אות של שמחה וביטחון מוחלט בניצחון המובטח [מלבי"ם].