רגע השיא של כיבוש יריחו מתאפיין בשילוב עוצמתי של קולות, תקיעת השופרות ותרועת העם, שהובילו לקריסתה הפלאית של חומת העיר המבוצרת.
הכתוב מציג כפילות לכאורה בתיאור תגובת העם: תחילה נאמר "וַיָּרַע הָעָם", ולאחר מכן שוב "וַיָּרִיעוּ הָעָם". הפרשנים מציעים דרכים שונות להבנת רצף האירועים. גישה אחת מסבירה כי האזכור הראשון הוא כללי, ולאחריו הכתוב חוזר לפרט את התזמון המדויק: העם הריע רק כאשר שמע את קול השופר מתארך בתקיעה [מצודת דוד]. הפעולות היו תכופות וצמודות זו לזו, כך שמיד עם תקיעת הכהנים הריע העם, עד שקולות השופר והתרועה התערבבו יחד [מלבי"ם].
לעומת זאת, יש המפרשים כי היו אלו שתי תרועות נפרדות. המילה וַיָּרַע נגזרת מלשון תרועה [מצודת ציון], והיא מתארת תרועה ספונטנית של התלהבות. לאחר ימים של הליכה בדממה מוחלטת, העם פרץ בשמחה עם שמיעת בשורת הניצחון מפי יהושע [ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת מציעה שתרועה ראשונית זו, שלוותה גם בתקיעת שופרות של העם עצמו, נועדה לבטא את קבלת האזהרה החמורה של יהושע שלא לקחת משלל העיר, אזהרה שנאמרה רגעים ספורים לפני נפילת החומה [אלשיך].
רק לאחר מכן התרחשה התרועה השנייה, המוגדרת תְּרוּעָה גְדוֹלָה. תרועה זו לא הייתה קריאת הידד כקודמתה, אלא התרועה המרכזית שעליה נצטוו, והיא בוצעה רק כאשר נשמע קולו הייחודי של שופר היובל [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות קולות אלו, החומה התמוטטה תחתיה. הכתוב מדגיש כי העם עלה העירה אִישׁ נֶגְדּוֹ, כלומר מול מקומו. החומה לא נפרצה רק בצד אחד או קרסה באופן חלקי, אלא נפלה עד היסוד מכל עבריה בצורה שווה. מצב זה אפשר לכל איש מישראל להיכנס לעיר היישר ממקומו, מבלי שיצטרך לסטות למקום פריצה מסוים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חרף הקריסה ההיקפית, חלק החומה שבו עמד ביתה של רחב נותר עומד על תלו ולא נפל [מלבי"ם]. כך, מתוך חורבות החומה, נכנסו בני ישראל וַיִּלְכְּדוּ, כבשו את העיר [ביאור שטיינזלץ].