הרגע שבו הופך הציווי למעשה למרגלות חומות יריחו מתאפיין בהתעוררות פתאומית ומהירה של העם. תחילת הקפת העיר אינה מתנהלת בהמתנה זהירה, אלא בזינוק נלהב אל עבר הגשמת המשימה.
המילים וַיְהִי כֶּאֱמֹר מלמדות בראש ובראשונה כי העם והכוהנים ביצעו את הפעולה בדיוק כפי שציווה אותם יהושע [מצודת דוד, שטיינזלץ]. עם זאת, גישה מרכזית בקרב הפרשנים מצביעה על כך שאות כ"ף במילה זו מעידה על סמיכות זמנים מיידית. כלומר, מיד עם סיום דבריו של יהושע, וללא כל פחד מאבנים שעלולות להזרק עליהם מן החומה, הזדרזו הכוהנים והעם לקיים את המצווה [אלשיך, אברבנאל].
זריזות יתרה זו יצרה מצב שבו הפעולה בשטח הקדימה את השלמת ההוראות. הכוהנים החלו לתקוע בשופרות באופן מיידי, עוד בטרם עברו כל אנשי הצבא והעם [מלבי"ם]. ההתלהבות הייתה כה גדולה, עד כי יהושע לא הספיק לסיים את כל דבריו לפני שהתהלוכה כבר יצאה לדרך, ולכן הוא נאלץ להזהיר את העם שלא להריע רק לאחר שכבר החלו לצעוד [אברבנאל]. יתרה מכך, הזינוק המהיר גרם לכך שביום הראשון להקפות הצטרפו גם המוני העם אל התהלוכה, בניגוד לתכנון המקורי שרק כוח החלוץ יקיף את העיר. מכיוון שיהושע היה ממוקם מאחור, סמוך לארון, הוא לא יכול היה לרוץ קדימה אל ראש התהלוכה כדי לעצור את ההמון. לכן הוא הניח להם להקיף ביום ההוא, ורק ביום השני השכים בבוקר כדי לעכב את ההמון ולסדר את השורות כראוי [אלשיך].
הביטוי לִפְנֵי ה' מתפרש כהליכה לפני ארון ברית ה' [מנחת שי]. המילים עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת מתארות את אופן הפעולה של הכוהנים: הם הקדימו את הארון [שטיינזלץ], והם לא עמדו במקומם בעת התקיעה, אלא תקעו בשופרות ברציפות תוך כדי הליכה, בזמן ששאר העם עבר על פניהם [מלבי"ם, אברבנאל]. לבסוף, המילים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם חותמות את סדר התהלוכה, ומבהירות כי הארון צעד בעקבות הכוהנים התוקעים ואחרי העם שעבר לפניהם [מלבי"ם].