לאחר החרבת יריחו והחרמת רכושה, מוטלת גזרה חמורה ונצחית על העיר עצמה. המטרה היא להותיר את יריחו חרבה לעולם ולמנוע כל ניסיון עתידי לשקם אותה. צעד זה אינו יוזמה עצמאית של יהושע, אלא ציווי ישיר מאת ה', שכן בניית העיר מחדש משמעותה היפוך הרצון האלוהי [אברבנאל]. משום כך, הקללה מוכרזת לִפְנֵי ה', כאשר המילה וַיַּשְׁבַּע משמשת כאן לשון של קללה [מצודת דוד].
הסיבה המרכזית לאיסור הבנייה היא הצורך להנציח את הנס. הותרת העיר בחורבנה נועדה לשמש עדות חיה לדורות, כך שכל מי שיראה את חומותיה ששקעו באדמה יבין מיד שאין מדובר בהרס שגרתי של מלחמה, אלא במופת אלוהי גלוי [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
הפסוק משתמש בכפילות לשון כאשר הוא אוסר את בניית הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ. הפרשנים מסבירים כי כפילות זו נועדה להרחיב את האיסור לשני כיוונים: אסור לבנות את המקום הספציפי הזה אפילו אם יקראו לו בשם אחר, ובמקביל אסור לבנות עיר במקום אחר ולקרוא לה בשם יריחו [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
חלקו השני של הפסוק מפרט את העונש הכבד שיוטל על מי שיעז להפר את החרם: בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ (האות סמ"ך במילה יְיַסְּדֶנָּה מנוקדת בדגש [מנחת שי]). תהליך הענישה יתפרס על פני כל תקופת הבנייה. כאשר הבונה יניח את יסודות העיר, ימות בנו הבכור. במהלך עבודות הבנייה ימשיכו בניו למות בזה אחר זה, וכאשר יסיים את המלאכה ויעמיד את דלתות העיר, ימות בנו הצעיר ביותר, כך שיישאר ללא בנים כלל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ, אברבנאל].
עונש זה אינו מקרי, אלא פועל במידה כנגד מידה. אדם היוזם הקמת עיר עושה זאת לרוב כדי להנציח את שמו ולהותיר אחריו מורשת. לכן, מי שינסה לבנות מחדש את העיר שהחריב ה', ייענש בכך שה' יהרוס את משפחתו ויכחיד את זרעו, כך שלא יישאר לו שם ושארית [מלבי"ם, אברבנאל]. קללה נוראה זו אכן התקיימה במלואה דורות רבים לאחר מכן, בימי המלך אחאב, כאשר חיאל בית האלי בנה את יריחו מחדש [אברבנאל].