רגע השיא של הקפת יריחו מגיע בפעם השביעית. המצור השקט והממושך נשבר לא באמצעות הסתערות צבאית, אלא על ידי שילוב של קולות, בהם תקיעת הכהנים והוראתו של יהושע לעם להריע, פעולות המכריזות על ניצחון ניסי.
הפרשנים נחלקו באשר לאופייה של התקיעה ברגע זה. כאשר הכתוב מציין כי תקעו הכהנים, יש המפרשים כי מדובר בתקיעה נמשכת וארוכה [מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי בשלב זה הכהנים תקעו תקיעה רגילה בדיוק כפי שעשו בימים הקודמים, וטרם הגיעו לתקיעה הגדולה והמסיימת [מלבי"ם, אברבנאל].
מיד לאחר מכן, יהושע פונה אל העם ואל מפקדיו בפקודה: הריעו [ביאור שטיינזלץ]. תרועה זו מהווה סימן מובהק לניצחון ולהכרה בכך שהעיר כבר ניתנה בידם מאת ה', וזו גם הסיבה שבשלה נמנעו מלהריע בכל ששת הימים הקודמים [אברבנאל].
העיתוי שבו יהושע עוצר את המהלך כדי לתת את פקודת התרועה אינו מקרי. יהושע הבין כי ברגע שבו תיפול החומה, כל חייל יסתער מיד קדימה לעבר העיר, ולא תהיה עוד אפשרות לרכז את העם ולהעביר הנחיות. לכן, רגע לפני התקיעה הגדולה שתהווה את האות הסופי, הוא מקדים ומכין אותם לבאות [מלבי"ם].
בזמן הפוגה זו, בטרם תישמע התרועה בפועל, יהושע מזהיר את העם ומכריז על העיר ושללה כחרם המוקדש לה' ואסור בביזה. הפרשנים מציעים מספר טעמים להקדשת השלל. יש המסבירים כי מכיוון שיריחו היא העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל, ראוי היה להפריש אותה כתרומה לה', בדומה להפרשת חלה מראשית העיסה. טעם נוסף הוא שהעיר נכבשה ביום השבת, ולכן כל מה שנכבש בה מקבל את קדושת היום [אברבנאל].
לצד זאת, עומד עיקרון מהותי הנוגע לאופי המלחמה. מאחר שה' הוא שהפיל את החומות בנס גלוי וללא כל מעורבות של כוח אנושי, אין זה מן הראוי שבני אדם ייקחו לעצמם את השלל. לקיחת שלל מותרת רק כאשר הניצחון מושג באמצעות גבורתם של הלוחמים. בשל חומרת הדבר, יהושע מזהיר את העם באופן חד וברור, שכן מעילה בחרם על ידי אדם אחד בלבד עלולה להביא עונש ואסון על מחנה ישראל כולו [אברבנאל].