בכיבוש יריחו חל איסור חמור על לקיחת שלל אישי, תוך הבחנה ברורה בין חפצים שנועדו להשמדה לבין אלו המוקדשים לגבוה. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מבדיל בין רכוש חסר ערך שניתן לאבדו, לבין חפצים בעלי ערך שחיילי הצבא, אשר לרוב נוהגים לבוז אותם לעצמם, מנועים מלקחת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
החפצים המוזכרים בפסוק, כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, מוגדרים ככאלו הראויים להיות מוקדשים לאוצר ה' [מצודת דוד, מלבי"ם]. [אברבנאל] מוסיף טעם מעשי להבדלה של מתכות אלו משאר השלל: בניגוד לחומרים אחרים, מתכות אינן נשרפות וכלות באש. גם אם יותכו, חומר הגלם שלהן יישאר תמיד, ולכן הן מוגדרות כקודש ומועברות לאוצר.
היעד שאליו מובאים החפצים, אוֹצַר ה', מזוהה על ידי הפרשנים עם אוהל מועד. [רד"ק] מציין כי באותו מקום ממש כבר הונח בעבר קודש אחר, הלוא הוא שלל הזהב ממלחמת מדין שהקדישו שרי הצבא.
מבחינה לשונית, המילה יָבוֹא מופיעה בלשון יחיד, אף על פי שהיא מתייחסת לרשימת פריטים רבים. [מנחת שי] מביא מסורת שלפיה זהו אחד מארבעה עשר מקומות במקרא שבהם היה מצופה מבחינה תחבירית שהמילה תיכתב בלשון רבים ("יבואו"), אך היא בכל זאת נכתבת ונקראת ביחיד. עם זאת, התרגום הארמי הקדום בחר לתרגם את הפועל הזה, וכן את הצירוף קֹדֶשׁ הוּא, בלשון רבים, כדי לשקף את ריבוי החפצים המוזכרים בפסוק.