תהלוכת בני ישראל סביב חומות יריחו התאפיינה בדממה מוחלטת, כחלק מפקודה מפורשת שנועדה ללוות את ההקפות. הציווי על השתיקה אינו כללי בלבד, אלא מפורט לשלוש רמות שונות של איסור השמעת קול [מלבי"ם]: האיסור הראשון הוא לֹא תָרִיעוּ, כלומר איסור על תרועת שמחה. לאחר מכן נאסר וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם, המכוון להשמעת קול בצעקה. ולבסוף, ההקפדה המוחלטת היא שוְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר, כלומר איסור אפילו על דיבור בלחש.
להנחיה חריגה זו ישנו מניע טקטי מובהק. המטרה הייתה למנוע מתושבי יריחו להרגיש בנוכחותם של בני ישראל סביב העיר, כדי שלא ישליכו עליהם אבנים מעל החומה. אף על פי שה' יכול היה להגן על העם בדרך נס, הכלל הוא שה' אינו עושה ניסים לחינם במקום שבו ניתן לפעול בדרכים טבעיות וללא התערבות ניסית [רלב"ג].
הדממה נדרשה להישמר עַד יוֹם פקודתו של יהושע. בעוד שיש מי שפירש את המילה "יום" במשמעות כללית של עת או זמן, הגישה המרכזית היא שיש להבין את המילה כפשוטה, והיא מכוונת ליום השביעי של ההקפות, שבו תינתן הפקודה להריע [רד"ק, מלבי"ם].