מסע הקפת יריחו התנהל בסדר מוקפד, כאשר כל קבוצה תפסה את מקומה המדויק סביב הארון.
בראש התהלוכה צעד וְהֶחָלוּץ, הלוחמים שעברו חמושים לפני העם. כוח זה הורכב מבני השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה [רד"ק], ונבחר לתפקיד זה משום ששבט גד הצטיין בגבורה וביכולת להכות באויב בזרוע חזקה [רש"י]. מבחינת מיקומם בסדר ההליכה, החלוץ חצץ בין שאר העם לבין הכהנים והארון [מלבי"ם].
אחריהם צעדו הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת. המילה נכתבה במקור כ"תקעו" במשמעות של "אשר תקעו", אך מסורת הקריאה היא "תֹּקְעֵי" [רד"ק, מנחת שי]. לא כל הכהנים הקיפו את הארון; רק שבעת הכהנים שנבחרו לתקוע בשופרות הלכו בסמוך לו, בעוד שאר הכהנים צעדו יחד עם שבט לוי בתוך הקהל [מלבי"ם].
מאחורי הארון הלך וְהַמְאַסֵּף. תפקיד זה הוטל על מחנה שבט דן, שהיה האחרון בסדר השבטים. שמו נגזר מתפקידו לאסוף אליו את כל האנשים הנכשלים והמתעכבים מן המחנות שצעדו לפניהם [מצודת ציון, רד"ק]. רוב השבטים צעדו למעשה לפני החלוץ, כך ששבט דן סגר את השיירה כולה מאחורי הארון [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. ביטוי זה מדגיש שהתקיעה לא נעשתה בעמידה במקום, אלא הם המשיכו לתקוע ברצף תוך כדי הליכתם [מצודת דוד, מלבי"ם]. אף שהמילים מופיעות מיד לאחר אזכור המאסף, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתקיעה אינה מיוחסת לשבט דן שהלך בסוף, אלא היא חוזרת ומתארת את פעולת הכהנים [רד"ק, מצודת דוד], בעוד קריאה אחרת מציעה שגם המאסף היה תוקע בשופרות במהלך הליכתו [ביאור שטיינזלץ].