הגעת היום השביעי מהווה את נקודת השיא במצור על יריחו, ודורשת היערכות מיוחדת ושונה מששת הימים שקדמו לה. יום זה, הנושא משמעות מיוחדת, מזוהה כיום השבת [רש"י].
הפעילות ביום זה החלה מוקדם מהרגיל, וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר. המילה הַשַּׁחַר מתארת את האור הראשון הנוצץ במזרח בטרם זריחת השמש [מצודת ציון]. הסיבה להשכמה מוקדמת זו נבעה מאילוץ מעשי: היה עליהם להספיק להשלים דרך ארוכה של הקפות מרובות סביב העיר, ולכן נזקקו לזמן רב יותר בהשוואה לימים הקודמים [מצודת דוד, אברבנאל]. בנוגע למילה כַּעֲלוֹת, ישנה מסורת שלפיה המילה נכתבת באות בי"ת ("בעלות"), אך נקראת באות כ"ף [רד"ק, מנחת שי].
המשך הכתוב מציג כפילות לכאורה, כאשר הביטוי "שבע פעמים" מופיע פעמיים. כדי ליישב זאת, מפרשים את הכתוב כמכוון לשתי מערכות נפרדות של המספר שבע, המייצג קדושה והשלמה [מלבי"ם].
בחלקו הראשון, הכתוב מציין וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים. הביטוי כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה פירושו באותו האופן והמנהג שבו נהגו עד כה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אזכור זה אינו מתאר שבע הקפות שנעשו באותו רגע, אלא מציין את השלמת המעגל הראשון: ההקפה הבודדת שנעשתה בבוקר זה השלימה רצף של שבעה ימים שבהם הקיפו את העיר פעם אחת בכל יום [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
אולם, בניגוד לימים הקודמים שבהם הסתפקו בהקפה אחת, ביום זה המשיכו בפעולה. על כך מוסיף הכתוב ומדגיש: רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים [ביאור שטיינזלץ]. כלומר, לאחר ההקפה הראשונה של הבוקר, לא עצרו כפי שעשו בשאר הימים, אלא הוסיפו עוד שש הקפות נוספות, כך שבאותו יום ספציפי הקיפו את העיר שבע פעמים בסך הכל [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].