רגע השיא של משימת הריגול ביריחו מגיע כאשר המרגלים מקיימים את הבטחתם לרחב. בתוך סערת חורבן העיר, הם מחלצים אותה ואת משפחתה המורחבת, ומעבירים אותם למקום מבטחים זמני.
הכתוב מכנה כאן את המרגלים בתואר הַנְּעָרִים, והפרשנים מציעים גישות שונות להבנת כינוי זה. גישה אחת מסבירה כי התואר מצביע על זריזותם; הם פעלו במהירות ובמרץ אופייניים לנערים, מתוך רצון לקיים מיד את השבועה שנשבעו לרחב [רש"י, מלבי"ם]. בהקשר זה, מובא כי לאורך הסיפור המרגלים זוכים לשלושה כינויים שונים המשקפים את התנהגותם: "אנשים", "מלאכים" (משום ששמרו על עצמם מחטא עם רחב), וכאן "נערים" בשל זריזותם [רש"י]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה על פי מעמדם החברתי ולא על פי גילם או תכונותיהם. בלשון המקרא, כל משרת עשוי להיקרא "נער", גם אם הוא אדם מבוגר, ולכן הכוונה היא שהם היו משרתיו של יהושע או של אחד ממנהיגי העם [רד"ק].
פירוט הניצולים, הכולל וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ, מלמד כי רחב דאגה מבעוד מועד להכניס אל תוך ביתה את כל בני משפחתה המורחבת כדי להצילם [ביאור שטיינזלץ].
לאחר החילוץ, המרגלים הושיבו את הניצולים במקום בטוח מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה להשארתם מחוץ למחנה היא שבאותו שלב הם טרם התגיירו. הם המתינו שם עד להשלמת תהליך הגיור שלהם וקבלת דת ישראל, ורק לאחר מכן הורשו להיכנס ולחיות בתוך העם [רד"ק].