תהליך בירור האשם נעשה בשלבים הולכים ומצטמצמים, משבט שלם ועד לבית האב הספציפי. הפסוק פותח במילים מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה, אף על פי שיהודה הוא שבט. הפרשנים מסכימים כי לעיתים המקרא מכנה שבט שלם בשם "משפחה", או שכוונת הכתוב היא לכלל משפחות השבט, תוך שימוש בלשון קצרה האופיינית למקרא [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
שיטת הגורל פעלה בדרך של סינון הדרגתי: תחילה הוקרב נציג אחד מכל משפחה בשבט כדי להטיל עליו גורל, לאחר מכן הובא נציג מכל בית אב של אותה משפחה, ולבסוף הובאו כל אנשי אותו הבית [רש"י].
שינוי לשוני בולט בפסוק הוא המעבר בין הפועל האקטיבי וַיִּלְכֹּד ביחס למשפחת הזרחי, לעומת הפועל הפסיבי וַיִּלָּכֵד המופיע מיד לאחר מכן. יש המסבירים כי הפועל הפעיל מצביע על כך שארון הברית הוא זה שלכד בעצמו את האשם [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה הסבר המבוסס על אלימינציה: בניגוד לשבטים שעברו לפני הארון בזה אחר זה עד שיהודה נלכד, משפחת הזרחי הייתה המשפחה האחרונה בתור מבין משפחות יהודה. מכיוון שכל שאר המשפחות עברו לפני הארון ולא נלכדו, לא היה צורך להעביר את משפחת הזרחי לפני הארון, שכן הגורל נפל עליהם ממילא. לכן נאמר שיהושע הוא זה שלכד אותם באופן פעיל, ולא שהם נלכדו מאליהם על ידי הארון [מלבי"ם].
כאשר הפסוק מציין שמשפחת הזרחי הוקרבה לַגְּבָרִים, הכוונה אינה לכלל הגברים במשפחה, אלא לאנשים המשמשים כראשי בתי האב המייצגים את המשפחה. מתוך אותם נציגים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי, כלומר, ראש בית האב זבדי הוא שעלה בגורל, ומתוך אנשי ביתו יילכד לבסוף עכן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].